קמפיין כפול // הושלם

39

אני מתעוררת לאט, הראש שלי דופק בקצב של מסיבת טראנס שלא הייתי מוכנה אליה.
אני פותחת עיניים בקושי, האור שמסתנן דרך הווילונות מרגיש כמו סנוור של מיליון פנסים ישר לתוך המוח שלי. אני מתגלגלת במיטה הענקית, מצמידה את הכרית לפרצוף ומקווה שאולי, איכשהו, זה יעלים את כל ההנגאובר הזה.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומבינה – אני בחדר במלון.
הכל מסביב קצת מבולגן: נעל אחת זרוקה על הרצפה, התיק שלי זרוק על כיסא כאילו היה לי אפס כוונות לסדר אתמול בלילה.
אני שוכבת שם, מנסה לאסוף את עצמי, כשאני פתאום נזכרת שאני לא לבד.

אני מרימה את הראש בחריקה איטית ומציצה אל הספה שבחדר.
איאן ישן שם, שרוע על הספה הקטנה מדי, שמיכה דקה מכסה אותו באופן לא מושלם. אני מסתכלת עליו, על הדרך שבה השיער שלו פרוע, הנשימות שלו כבדות ושקטות, והוא נראה כל כך רגוע שזה כמעט מעצבן.

אני משפשפת את העיניים ומנסה להיזכר... מה לעזאזל קרה אתמול?
הכל מטושטש, כאילו המוח שלי עשה ׳מחק׳ על חלקי הלילה.
אני זוכרת את הבר, את כל האלכוהול, איך נואה הופיע משום מקום... אבל הדבר היחיד שצרוב לי בזיכרון בבהירות זה השפתיים של איאן.
רק השפתיים שלו. המגע שלהן בשלי, הרכות, החום, התחושה שהכל נמס סביבי כשהתנשקנו.
אני מרגישה את הלחיים שלי בוערות למרות הבוקר הקריר, ומעבירה יד דרך השיער שלי בניסיון להחזיר לעצמי תחושה של שפיות.

אני בולעת רוק ומסתכלת שוב על איאן.
איך זה קרה? מה זה אומר? האם באמת קרה בינינו משהו... או שאני רק מדמיינת הכל?

אני בקושי מספיקה לארגן את המחשבות שלי כשהצלצול של השעון המעורר בוקע מהטלפון של איאן, חותך את השקט כמו סכין.
האינסטינקט הראשון שלי הוא פשוט לצלול בחזרה לתוך הכריות ולהעמיד פנים שאני ישנה – כאילו זה ייתן לי עוד רגע אחד קטן של חסד, הזדמנות לחשוב מה לעזאזל אני עושה עכשיו.

אני עוצמת עיניים בחוזקה, נושמת עמוק ומנסה להאט את הלב שלי שמרגיש כאילו הוא מנסה לברוח מהחזה שלי. השמיכה מרגישה כבדה יותר, כאילו היא עוטפת אותי בניסיון להגן עליי מפני הבוקר ומהמציאות שכנראה מתכננת לעוט עליי ברגע שאיאן יקום.

אני שומעת את הצלילים הקטנים שהוא עושה כשהוא מתעורר, את האנחה העייפה שלו כשהוא נמתח על הספה הקטנה מדי, ואז את התנועה הרכה של השמיכה כשהוא זורק אותה הצידה.
אני נשארת דוממת, כל שריר בגוף שלי מתוח, כאילו אני משחקת במשחק מחבואים שבו אני לא רוצה להיתפס.
אבל ברור לי שזה לא יחזיק מעמד.

אני נשארת קפואה, כמעט מפחדת לנשום, כשהתנועה שלו ממלאת את החדר.
אני שומעת אותו הולך לכיוון הכיור, פותח את המים ושותה בקולניות, כאילו מנסה לגרש את העייפות.
הקול הזה – של המים הזורמים, של הנשימות העמוקות שלו – מחזיר אותי למציאות כמו סטירה עדינה. הזיכרונות מאתמול מתחילים לזרום בחזרה, לא לגמרי ברורים אבל מספיק כדי לגרום ללחיים שלי לבעור.