קמפיין כפול // הושלם

57 + 58

-אליזבת׳-

אני עומדת ליד החלון, מסתכלת על הרחוב שבחוץ, אבל לא באמת רואה אותו.
האור האפור של הערב מתחיל לשקוע, והמחשבות שלי רצות במהירות שאני לא מצליחה לשלוט בה.

הוא שם, מאחוריי, אני מרגישה אותו. אני לא צריכה להסתכל כדי לדעת שהוא עדיין יושב במקום שלו, מביט בי בשקט. כמו תמיד, הוא נשאר.

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. עם המילים שלו. עם איך שהוא גורם לי להרגיש.

"אהבתי את זה שאמא שלך חשבה שאני הבן זוג שלך."

המילים האלה עדיין מהדהדות בתוכי, לא מרפות.
אני יודעת שהוא היה רציני. ראיתי את זה במבט שלו, שמעתי את זה בקול שלו. זה מה שמפחיד אותי.

אני נושכת את השפה התחתונה שלי, שוב. הרגל מגונה שאני לא מצליחה להיפטר ממנו.
אני מניחה את הידיים שלי על אדן החלון, מקשיחה את הגוף שלי בכוונה, מנסה לא לתת לו לראות כמה המילים שלו השפיעו עליי.
אני לא רגילה לזה. למישהו שנשאר. למישהו שמדבר ככה. למישהו ש... גורם לי להרגיש.

אני מלטפת את קצה השרוול שלי בעדינות, התנועה הקטנה מרגיעה אותי קצת. אבל לא לגמרי.
אני צריכה לומר משהו, אבל אין לי מושג מה.
איך עונים על דבר כזה? איך אני יכולה להעמיד פנים שזה לא נגע בי?

אני שומעת את הכיסא חורק מאחוריי, אני מרגישה אותו מתקרב, צעדים שקטים אבל בטוחים.
אני לא מסתובבת.

"אליזבת," הוא אומר בשקט, הקול שלו רך, כאילו הוא יודע כמה אני נאבקת עכשיו.

"אני לא רוצה לדבר על זה," אני אומרת במהירות, לפני שהוא יספיק להמשיך. הקול שלי חד יותר ממה שהתכוונתי, אבל אני לא יכולה להסתכן.

הוא שותק לכמה שניות, ואני כמעט מצפה שהוא יסתובב ויחזור למקומו. אבל הוא לא.

"זה בסדר," הוא אומר לבסוף, הקול שלו רגוע בצורה שמכעיסה אותי.

אני נושמת עמוק, מנסה לא לאבד את האיזון שלי.
אני מסתובבת אליו לבסוף, העיניים שלי פוגשות את שלו.

"את רוצה שאני אלך?" הוא שואל, הקול שלו נמוך ורך, נשימתו נופלת עליי כמו גל חום שמערער אותי.
ריח הבושם שלו, העדין אבל הנוכח, ממלא את החלל שבינינו ומטשטש את המחשבות שלי.

אני מרגישה את המרחק בינינו מצטמצם, גם פיזית וגם רגשית. אני לא יודעת אם אני רוצה לבקש ממנו להישאר או לתת לו ללכת.

אני אומרת לעצמי שאני לא צריכה אותו.
לא את המילים שלו, לא את הדרך שבה הוא מסתכל עליי כאילו הוא באמת מבין, לא את המגע הזה שהוא לא באמת נוגע אבל נוכח כל כך.
אני לא צריכה את זה.
אבל משהו בתוכי לוחש אחרת.
אותו משהו קטן שאני מנסה להתעלם ממנו כל הזמן. הוא לוחש לי שזה בדיוק מה שאני רוצה. ומה שמפחיד אותי יותר מכל – שזה מרגיש נכון.