קמפיין כפול // הושלם

38

המשפט האחרון שלי תלוי באוויר, רועד כמו אמת שנחשפה.
אני בקושי מאמינה שאני אמרתי את זה.
המילים יוצאות ממני כאילו מישהו אחר שם אותן על הלשון שלי ואני לא בטוחה אם אני שיכורה מהאלכוהול או מהרעיון שזה אולי באמת הולך לקרות.

איאן לא זז לרגע.
הוא בוהה בי כאילו מנסה לוודא שאני באמת אמרתי את זה.

העיניים הירוקות שלו תופסות את שלי, קוראות אותי, חודרות ישר פנימה, והמרחק בינינו – קטן, בלתי נסבל – מרגיש פתאום כמו לא כלום.
זה מגוחך, איך שתמיד היה בינינו מרחק עצום, בלתי עביר, ועכשיו... עכשיו הוא התאדה, כאילו מעולם לא היה שם.

ואז הוא מתקרב עוד קצת.
זה לא מהלך גדול, לא התפרצות של תשוקה דרמטית כמו בסרטים, אלא משהו שקט, עדין ועם זאת עוצמתי כל כך שאני כמעט נופלת לאחור מהציפייה.
היד שלו מוצאת את דרכה אל פניי, אצבעותיו מחליקות בעדינות לאורך הלחי שלי, ואני מרגישה את החום שלו נוגע בי עמוק יותר מכל דבר אחר.

אני עוצמת עיניים, מרגישה את שפתיי רועדות קלות כשאני שומעת את הנשימות שלנו מתערבבות, קרובות כל כך.
זה לא מה שדמיינתי שיהיה, לא הכאוס ולא ההתנגשות המטורפת שחשבתי שתקרה.
זה משהו אחר לגמרי, משהו עמוק יותר, שקט, ומלא ברגש שאני מפחדת אפילו להכיר בשם – אולי זה פחד, אולי זה משהו שלא העזתי להודות בו עד עכשיו.

השפתיים שלו נוגעות בשלי, בעדינות כל כך שזה כמעט לא מורגש, כאילו הוא נותן לי את ההזדמנות האחרונה לסגת. אבל אני לא נסוגה.

השפתיים שלנו נפגשות, והמגע הזה - עדין בהתחלה, כמעט מהוסס - מנפץ את כל ההגנות שלי בבת אחת.
אני מרגישה איך הכול בוער בתוכי, איך החום ממהר לכל פינה בגוף, גורם ללב שלי להלום בקצב מטורף.
הידיים שלי מוצאות את דרכן לכתפיים שלו, נאחזות בו כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי יציבה בעולם שמסתחרר סביבי.

הוא לא ממהר. הנשיקה שלו מתחילה ברכות, כמו הבטחה עדינה שהוא לא כאן כדי לשבור אותי, רק להיות לידי ואז אני מרגישה איך היא משתנה.
זה נהיה עמוק יותר, יותר תובעני, כאילו גם הוא לא יכול להילחם בזה יותר, וכמו להבה שלא מצליחה לעצור את עצמה מלהתפשט, אני מרגישה איך אנחנו נסחפים, נמשכים זה לזאת.

האצבעות שלו מחליקות לתוך השיער שלי, נכרכות בעדינות כאילו הוא לא מוכן לתת לי להתרחק אפילו לשנייה, והעולם מסביב מתעמעם. הכול – כל מה שהיה בינינו, כל הרגעים של ההתנגחויות והעקיצות, כל המשחקים המוזרים ששיחקנו אחד מול השנייה – מתמוסס, כמו לא היה מעולם.

אני כמעט לא נושמת כשהוא מתרחק לשנייה קטנה, מביט בי בעיניים הירוקות האלה, שמלאות בכל כך הרבה דברים שלא נאמרו אף פעם. הוא מחייך חיוך קטן, שבור ומלא רגש, כאילו הוא בעצמו לא מאמין שזה קרה.