קמפיין כפול

12

הכניסה למבוך הייתה כמו לצלול לתוך לוע אפל, שורץ סכנות.
האוויר היה סמיך, מלא בצרחות רחוקות וצלילים צורמים שהרעידו את החושים. אור קלוש הבהב במרחק, ומסביב הדמויות המאיימות של השחקנים בצללים נראו כאילו הן מחכות לרגע הנכון להתקרב.
אולי זה היה האלכוהול, אולי זו הייתה אווירת הערב המוזר, אבל תחושת החרדה השתלטה עליי במהירות.

קתרין, כצפוי, קפצה קדימה בלי לחשוב פעמיים, מתמסרת לתוך הכאוס עם צחוק פרוע.
היא לא הראתה שום סימן לפחד, מתרוצצת בין השחקנים עם הפטישים, כמו בתוך קרקס.
ואני? אני הייתי אחרת לגמרי. ניסיתי לעמוד בקצב שלה, אך ככל שהיא התרחקה יותר לתוך המבוך, הרגשתי שאני נבלעת בתוך האפלה, מתרחקת מהביטחון שלה.

איאן הלך לצידי, רגוע בצורה כמעט מעצבנת. כל הדמויות המפחידות שהתרוצצו סביבנו והרעש המבהיל לא הטרידו אותו בכלל. הוא נשאר יציב, לא מופרע, כאילו כל מה שקורה סביבנו הוא רק הצגה מטופשת. אבל אני, כל שריר בגופי היה דרוך, הלב שלי דפק בטירוף, והתחושה שכל פינה במבוך הזה מסתירה איום חדש לא עזבה אותי לרגע.

"את בסדר?" הוא שאל בשקט, קולו רך ולוחש, כמו מגע קל של הרגעה. אבל בתוכי, הפחד רק גבר. לא הייתי רגילה לכל הסיטואציה הזו – הדמויות המפחידות, המבוך שסוגר עליי, וההרגשה שאני לכודה.

"אני ממש לא טובה בזה," עניתי בקול חנוק, מנסה לשלוט ברעד שעבר בי.

"אני כאן, אל תדאגי," הוא אמר, ולפתע הרגשתי את ידו מונחת על גבי, מגע פשוט, אך כזה שהיה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו רגע. היד שלו הייתה חמימה, משרה ביטחון בצורה בלתי מוסברת. כאילו בתוך הכאוס הזה, המגע הקטן הזה הצליח להחזיר לי קצת מהשלווה שאיבדתי.

המשכנו לצעוד, ואני מצאתי את עצמי מתקרבת אליו, כמו שמחפשת הגנה.
בכל פעם שמישהו התקרב עם דם על הפנים או דמות מאיימת אחרת, היד שלי זזה באינסטינקט לעברו, כאילו הוא היה המגן שלי, המקום שבו הייתי מוגנת מכל האיומים שסבבו אותנו.

ואז זה קרה – מתוך שום מקום, דמות אדירה הופיעה, עם מסור חשמלי רועש וענן של עשן כבד.
קפצתי לאחור במהירות, נדבקת לאיאן במכה אחת מהירה כמו נצמדת לקרקע בטוחה, לוחשת צרחות קטנות כשזרועותיי נכרכו סביבו באופן בלתי נשלט. הרגשתי את החום שלו, את היד החזקה והיציבה שעכשיו חיבקה אותי סביב המותניים, כאילו הייתה שם תמיד, מוכנה להגן עליי.

"באמת נבהלת ממסור פלסטיק?" הוא שאל בצחוק קל, אבל בלי שום זלזול. היה ברור שהוא נהנה מהמצב, אולי אפילו קצת יותר ממני.

"לא לכולנו יש עצבים של פלדה," החזרתי, מנסה להסתיר את ההתרגשות שהחלה לגבור בי. הפעם, הלב שלי פעם מהר לא רק בגלל הפחד מהמקום, אלא בגלל המגע שלו. משהו בזה הרגיע אותי בצורה משונה.

"זה רק משחק, ליזי, זוכרת?" הוא לחש קרוב לאוזני, קולו היה כמו עוגן בתוך הים הסוער שסביבי. כשהוא אמר את זה, משהו בי השתחרר. הפחד שהיה בי התפוגג לאיטו, והרגשתי כאילו כל מה שקורה סביבנו הוא באמת לא יותר ממשחק.

"אני יודעת," אמרתי בשקט, מרגישה איך היד שלו ממשיכה להחזיק בי ברוך, כאילו מוודא שלא אאבד שוב את השלווה שזה עתה מצאתי.

המשכנו ללכת, והתחושה של היד שלו סביב מותניי כבר הפכה למשהו טבעי. אפילו כשהצללים המשיכו להתעוות סביבנו, ואפילו כשצעקות הפחד הדהדו באוויר, המגע המרגיע של איאן היה כל מה שהייתי צריכה. כל איום מסביב נראה פתאום מטושטש ורחוק.

איאן חייך שוב, המבט השקט שלו חזר אליי, כאילו הוא בודק אם אני בסדר."את רואה? אין ממה לפחד," הוא לחש ברוך, קולו מרגיע בצורה כמעט מפתיעה.

הבטתי בו מהצד.
משהו בשלווה הזו שלו עבר גם אליי, כאילו הוא מצליח לסלק את כל תחושת האיום מסביבי. לא יכולתי להסביר את זה לעצמי, אבל המגע הזה והנוכחות שלו הצליחו לשנות את כל החוויה.

עם כל צעד, מצאתי את עצמי מתקרבת אליו יותר, נשענת על הנוכחות השקטה והבטוחה שלו. לא היה צורך במילים. רק התחושה שהוא שם, שהיד החזקה והחמה שלו מגנה עליי, הספיקה. גם כשדמות נוספת הופיעה פתאום מאחד הצללים, עם עיניים בורקות ומסיכה מפחידה, הדופק שלי לא השתולל כמו קודם.
במקום לצרוח או לקפוץ לאחור, נשמתי עמוק, הרגשתי את המגע המרגיע של איאן מתהדק סביבי, וזה היה כל מה שהייתי צריכה.

כשיצאנו לבסוף מהמבוך, והאור הפלורסנטי הקר של האולם היכה בנו, מצאתי את עצמי עדיין מחובקת אליו, ידי נחות על חזהו השרירי.
ההבנה הכתה בי בפתאומיות, כמו גל קריר – לא תכננתי את זה.
הקרבה הזו, המגע, ההתמסרות למשהו שגדול מהחוויה של המבוך בלבד – זה היה יותר ממה שציפיתי. חפוזה, קפצתי לאחור, כמעט מחליקה על הרצפה, מרגישה את הלחיים שלי בוערות מבושה ואי-נוחות. כל תא
 בגופי התפוצץ במתח.

"אני... סליחה," גמגמתי, מנסה לשמור על קול רגוע ולא לחשוף כמה מבולבלת הייתי. הראש שלי הסתחרר – לא רק מהאלכוהול ששתיתי קודם, אלא מהקרבה הבלתי צפויה הזו, שהשאירה אותי חסרת נשימה ומבולבלת לגמרי.

איאן, כמובן, היה שונה לגמרי ממני – כל כך אדיש, כאילו המצב לא השפיע עליו בכלל.
הוא חייך אל קתרין, שעמדה לצידי, מתפקעת מצחוק מהרפתקאות המבוך.

"אני מניח שזה הזמן שלי ללכת לברך את הצוות השני," הוא אמר בנונשלנטיות מוחלטת, כאילו כלום לא קרה ברגע הזה, כאילו המגע שלנו היה רק עניין שגרתי בין עמיתים.

הוא נעלם בתוך ההמון, משאיר אותי שם, מבולבלת ומסוחררת. לא רק מהחוויה במבוך, אלא גם מהקרבה המוזרה שנוצרה בינינו, קרבה שלא הייתי בטוחה איך לעבד או מה לעשות איתה.