איאן ישב מול השולחן שלו, מדבר בטלפון עם האחזקה של הבניין, והעט שלו... אלוהים, העט הזה.
הוא לא הפסיק לתקתק אותו, שוב ושוב, כאילו זה איזה שעשוע קטן שיכול לשעשע אותו, אבל אותי? זה הוציא אותי מדעתי.
כל "קליק" נוסף היה כמו מחט קטנה שננעצת לי במוח.
ניסיתי לשמור על קור רוח, לנסות להתעלם מהעצבים שהתחילו לרקוד מתחת לעור שלי, אבל הקליקים האלה לא הפסיקו.
הוא דיבר בשקט, עם אותה נינוחות הרגילה שלו. "כן, אני מבין," הוא אמר שוב בטלפון, רציתי לשמוע עוד מהשיחה, זה היה נשמע חשוב, אבל כל מה שיכולתי להתרכז בו היה ה"קליק קליק" הזה של העט שלו.
נשענתי אחורה בכיסא, משלבת את ידי, מנסה לנשום עמוק ולהירגע. לא הייתי אמורה להיות כאן, תקועה איתו. במיוחד לא עכשיו, אחרי כל מה שקרה. אבל לא הייתה ברירה, הדלת נתקעה, ואיאן - כמו תמיד - מצא דרך להישאר רגוע ומפוקס בזמן שאני... ובכן, אני התחלתי להרגיש איך המתח גואה בתוכי.
"קליק."
הנה זה שוב.
נשפתי נשיפה ארוכה, הפעם בכוונה ברורה.
הוא הרים מבט אליי לרגע קצר, כאילו מופתע מזה שאני עדיין כאן.
איך זה אפשרי? כאילו המצב הזה לא היה מעצבן מספיק, הוא גם נראה כל כך לא מוטרד.
"זה עומד לקחת זמן," הוא ניתק את השיחה, קולו רגוע, אפילו מתנצל. "יהיה מישהו פנוי רק עוד חצי שעה בערך," הוא אמר בקור רוח, כאילו מדובר בבשורה שאין צורך להתעכב עליה.
"נהדר," מלמלתי, מנסה לא להישמע יותר מדי עוקצנית.
וזה נהדר. באמת נהדר.
מה עכשיו? נתקענו פה ביחד לעוד חצי שעה לפחות.
חצי שעה שאני אצטרך לשמוע את הקליקים הבלתי פוסקים של העט שלו ולהעמיד פנים שזה לא מטריף אותי.
הוא הרים שוב את העט, כאילו מחכה שאגיב, ושוב תקתק אותו בעדינות.
קליק.
לא הצלחתי להתאפק. "אתה חייב?" שאלתי, קולי קצת יותר חותך משציפיתי.
עיניו נפגשו בשלי, והוא הרים גבה.
"מה?"
"עם העט הזה," אמרתי, מצביעה עליו. "זה משגע אותי."
לרגע הוא רק הביט בי, כאילו שוקל אם להמשיך לתקתק דווקא, אבל אז הוא הניח את העט בצד, מחייך חיוך קטן. "סליחה," הוא אמר בקול רגוע מדי.
נשמתי עמוק, מנסה להרגיע את עצמי. אבל האמת? זו לא הייתה רק העט. זה היה הכול. להיות כאן, איתו, בחדר קטן, בלי יכולת לצאת - זה גרם לי להרגיש לכודה, ולא רק פיזית.
הוא הביט בי שוב, כאילו מנסה לקרוא את המחשבות שלי. "אנחנו פשוט נצטרך לחכות," הוא אמר, מניח את מרפקיו על השולחן ומביט בי ברוגע.
"כן, אני יודעת," אמרתי, מנסה להישמע נינוחה אבל לגמרי לא מצליחה.
שקט מילא את החדר לכמה רגעים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל שנייה הרגישה כמו נצח.
YOU ARE READING
קמפיין כפול // הושלם
Любовные романыתמיד ידעתי שאני לא סובלת את איאן. מהרגע הראשון שהוא נכנס למשרד, עם אותו חיוך שחצני והביטחון המופרז שלו, ידעתי שזה לא ייגמר טוב. זה לא היה קשור לזה שהוא מושך - אני לא טיפשה, ברור ששמתי לב. כל מי שעוברת לידו לא יכולה להתעלם מהעיניים הירוקות שמציצות...
