קמפיין כפול

4

עבר שבוע וחצי מאז שאיאן ואני שובצנו יחד על הפרויקט, ואני עדיין לא הצלחתי להתרגל לזה.
למרבה המזל, הצלחנו לשמור על אינטראקציה מינימלית – מיילים, משימות ברורות, כל אחד עובד על החלק שלו.
לא פנים מול פנים, לא ויכוחים מיותרים.
היה קל יותר להישאר בתוך גבולות מקצועיים כשהוא היה דמות על גבי מסך ולא נוכחות מוחשית במסדרון.

אבל היום הזה, כמובן, לא הלך לפי התוכנית.

השעון שלי לא צלצל, כמובן. למה הוא לא צלצל? אין לי מושג, אולי זה היה הכפתור ההוא שלא לחצתי כמו שצריך. לא שזה באמת משנה עכשיו. כל זה היה רק ההתחלה.
מוס, הכלב הרועה הבלגי שלי, החליט שהבוקר זה הזמן האידיאלי להיעלם בטיול הבוקר שלנו.
הוא רץ בין העצים בפארק, שועט לכיוון הברווזים כאילו הוא במרדף קריטי.
בסופו של דבר, אחרי דקות ארוכות של ריצה אחרי כלב מתלהב, גררתי אותו בחזרה הביתה.

כשהגעתי לדירה, כבר ידעתי שאיחרתי.
הוצאתי ג'ינס משופשף מהארון, ואת הווסט הלבן שהיה צמוד יותר ממה שזכרתי. לא היה לי זמן להחליף, אז הסתפקתי בנעלי העקב הבורדו האהובות עליי – החלק היחיד במראה הזה שגרם לי להרגיש מקצועית.

כשהגעתי למשרד, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה קפה. יום כזה דורש את הקפה הכי חזק שאני יכולה למצוא.
לא פגשתי אף אחד בדרך, למזלי.
העדפתי לא להראות לאף אחד את המצב הכאוטי שלי. נכנסתי למטבחון בחיפוש נואש אחרי כוס קפה שתשיב לי את הכוחות, אבל אז, כמובן, ראיתי אותו – איאן, עומד ליד מכונת הקפה, מביט בי כשהוא מחזיק כוס קפה ביד אחת ומעביר מבט סוקר עליי.

הרגשתי איך הכתפיים שלי מתקשות.
כל מה שאני רוצה זה לשתות קפה ולהתחיל את היום שלי בשקט. אבל לא, הוא חייב להיות כאן.

"בוקר טוב," הוא אמר בטון רגוע, כזה שאני לא בטוחה אם הוא באמת מתכוון אליו.

"בוקר," עניתי, תוך כדי שאני מתקדמת לכיוון מכונת הקפה ומנסה להימנע מלפגוש את המבט שלו.

הוא עמד שם בשקט לכמה רגעים, אבל הרגשתי את נוכחותו מאחוריי. זה היה כאילו הוא פשוט חיכה להזדמנות להגיד משהו.

"אז," הוא אמר לבסוף, "בוקר קשוח?"

הרמתי את עיניי אליו, מופתעת מהשאלה הפשוטה. "אפשר לומר," עניתי, מנסה להישמע רגועה בזמן שמזגתי את הקפה. "השעון שלי לא צלצל, ומוס החליט שהבוקר זה הזמן המושלם להשתולל."

"הכלב שלך, נכון?" הוא שאל, והפעם הקול שלו נשמע פחות מתגרה ויותר מתעניין. "אני זוכר שסיפרת עליו."

הבטתי בו בתמיהה. למה הוא זוכר? "כן, מוס. הוא עשה לי את הבוקר הכי מעניין שאפשר."

"נשמע כמו אתגר," הוא אמר, עם חיוך קל.

"כן," עניתי קצרות. "אתה לא יודע כמה."

הרגשתי איך השיחה נמשכת הרבה מעבר למה שתכננתי. כל מה שרציתי היה לשתות את הקפה שלי ולהמשיך הלאה.
אבל איאן המשיך לעמוד שם, כאילו אין לו לאן ללכת.