קמפיין כפול

6

הבוקר של הפגישה מול הלקוחות הגיע מהר מכפי שציפיתי.
ישבתי במשרד, מנסה לארגן את המחשבות שלי, לעבור על המצגת שוב ולהבטיח שהכול יהיה מוכן.
ידעתי שהפגישה הזו קריטית להצלחת הפרויקט.
כל עבודה שהשקענו בשבועות האחרונים תלויה בזה.
איאן ואני אולי לא תמיד עבדנו בהרמוניה מושלמת, אבל ידענו ששנינו חייבים לתפקד בצורה הטובה ביותר עכשיו.

שוב ושוב חזרתי בראשי על התסריט של המצגת.
עברתי על כל שקף, מדמיינת את השאלות האפשריות שהלקוחות עשויים לשאול, את התגובות, את הדגשים שאצטרך להעלות כדי להרשים אותם באמת.
הכול היה מוכן, אבל הלחץ גרם לי להרגיש כאילו יש משהו שאני מפספסת.

ואז, הדלת של המשרד שלי נפתחה בבת אחת.
איאן.
הוא שוב נכנס בלי לדפוק, כאילו המשרד שלי הוא חלק מהממלכה שלו.

"אתה רציני?" נאנחתי, מרימה את עיניי אליו. "אנחנו חייבים לעבוד על העניין הזה של לדפוק בדלת."

"כן, בטח," הוא זורק בחיוך קטן, מתיישב מולי כאילו כל העולם שייך לו. "יש לנו פחות משעה לפגישה הכי חשובה שלנו, ואת רוצה לדבר על נימוסים?"

הוא פתח את הקלסר שלו, מלא בדפים ובנקודות לתזכורת, וסידר אותם בצורה מסודרת לפניו. אפילו כשהוא עכשיו בלחץ, הוא תמיד נראה כאילו הכל תחת שליטה מוחלטת.

העיניים שלי רפרפו על המסמכים שכבר עברתי עליהם עשרות פעמים.
לא הייתה שם נקודה אחת שלא סקרתי שוב ושוב.

אני נשענת לאחור, מנסה להסתיר את העצבנות. "עברנו על הכל כבר אתמול. מה עוד יש לעבור?״

"נכון," הוא ענה, "אבל אני רוצה שנהיה מתואמים על כל פרט. הלקוחות האלה ישאלו על כל דבר. אסור לנו לפספס."

"כן.״ הסכמתי, ״ואני מוכנה," - אבל זה היה חצי אמת.

עיניו בוחנות אותי בצורה חודרת, ואז הוא חוזר במהרה להסתכל על המסמכים שעל השולחן. "אני רוצה שנהיה מתואמים לגמרי בפגישה הזו. זה יכול להכריע את כל הפרויקט."

"אני יודעת," השבתי, מתרוממת מעט בכיסא, מנסה לא להראות את העייפות שעדיין לא עזבה אותי מאתמול. "אבל אנחנו מוכנים. המצגת מסודרת, המסמכים שלמים, יש לנו הכול."

"אל תחשבי על זה בתור פגישה רגילה," הוא הוסיף, עדיין באותו טון קפדני, "זה מה שיכריע אם נמשיך עם הפרויקט הזה כמו שצריך או לא."

הרמתי את הגבות, שוב מופתעת מעט מהלחץ שהוא הפגין. משהו בגישה שלו היה קצת שונה היום.

"אתה חושב שלא נצליח?"

"אני חושב שאנחנו צריכים להבטיח את ההצלחה שלנו," הוא ענה באותו קול רגוע, כמו תמיד, "ואני לא לוקח סיכונים."

נשענתי לאחור לרגע, לוקחת נשימה עמוקה. משהו בהתנהגות שלו הלחיץ אותי, אפילו יותר מהפגישה עצמה. "בסדר, אז נעבור על זה שוב. אבל בבקשה תדפוק בדלת שלי בפעם הבאה, בסדר?"