קמפיין כפול

5

השעה הייתה כבר שבע בערב והעייפות הייתה ניכרת בכל חלק בגוף שלי.
הפגישה הזו, שהייתה אמורה להימשך שעה לכל היותר, נגררה הרבה מעבר למצופה.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה מקלחת חמה וארוחה טובה. אבל הנה אני כאן, יושבת בחדר הישיבות הקטן הזה עם איאן, בעוד הוא מעביר את הזמן בהתמקדות בלתי פוסקת על כל נקודה במצגת המתישה הזו.

הוא ישב מולי, מכווץ את עיניו ומזיז שוב ושוב את השקפים במצגת, כאילו כל תזוזה קטנה משנה את כל הקונספט. הראש שלי כאב וכל מה שרציתי זה לסיים עם זה כבר.

"תראי," הוא אמר, מסובב את המסך אליי שוב, כאילו אני יכולה לראות משהו חדש בפעם העשירית. "אני חושב שאנחנו צריכים לשנות את המיקום של הפסקה הזו. זה לא לגמרי מסתדר עם הנקודה הבאה."

לא יכולתי להתאפק יותר.
גלגלתי עיניים והנחתי את ראשי בידיי. "איאן," התחלתי לומר, מנסה לשמור על קור רוח, "אנחנו עובדים על זה כבר שעות. אני חושבת שזה בסדר כמו שזה."

"אני מבין," הוא ענה ברוגע, עיניו עדיין ממוקדות במסך, "אבל אנחנו צריכים שזה יהיה מושלם."

"מושלם?" חזרתי אחריו, הקול שלי נשמע עייף ומותש יותר ממה שרציתי. "אני חושבת שזה מושלם כבר לפני שעתיים."

הוא חייך קלות, מביט בי מזווית עין. "זה לא מספיק טוב. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות טעויות מחר."

רציתי להתווכח איתו, להגיד לו שזה טוב מספיק, אבל עייפות כל כך כבדה השתלטה עליי שלא הצלחתי למצוא את הכוח.

ישבתי בכיסא, מנסה לא לתת לעפעפיים שלי להיסגר. המחשבה על המקלחת החמה שלי, על האפשרות להתרווח בבית סוף סוף, הפכה לחלום רחוק.

"אני מבין שאת עייפה," הוא אמר פתאום, עוצר לרגע את השינויים שהוא עשה במצגת. "אבל תני לי רק עוד קצת מזמנך."

"עוד קצת?" שאלתי בייאוש, בקושי יכולה להאמין שהוא מבקש ממני להמשיך. "איאן, אני כאן כבר שעות."

הוא נאנח, כאילו הוא יודע שאני צודקת, אבל גם לא מוכן לוותר. "אני יודע, אבל זו הישיבה הכי חשובה בפרויקט הזה. אם נפשל מחר, כל התהליך עלול להתעכב או להתבטל חלילה. אנחנו חייבים לתת את המקסימום."

הוא אמר את זה בצורה כל כך משכנעת, שבחלק ממני רציתי להסכים. אבל החלק השני, החלק העייף והמותש שלי, רצה פשוט ללכת הביתה.

"זה פשוט לא ייגמר, נכון?" מלמלתי לעצמי, נאנחת בשקט.

"עוד כמה דקות," הוא אמר, בעיניים מרוכזות במסך, "אני מבטיח."

ההבטחה שלו לא עודדה אותי.
אמרתי לעצמי שאם הוא לא יסיים תוך עשר דקות, אני פשוט אקום ואעזוב אבל משהו בקול שלו, הדרך שבה הוא הצליח לדבר בשקט אבל בהתמדה, גרם לי להישאר לשבת.
איכשהו, עם כל כמה שהוא מעצבן, הוא ידע לשכנע אותי שזה באמת חשוב.