קמפיין כפול

19

ביום שקבענו, מצאתי את עצמי עומדת מחוץ לבית החולים, הידיים שלי לחוצות אחת בשנייה, מנסה לנשום עמוק ולהסדיר את הלב הדופק בחוזקה.
מאז השיחה ההיא עם איאן במשרד, לא הפסקתי לחשוב על הביקור הזה. אני לא יודעת למה זה כל כך מפחיד אותי.
אולי זה הרעיון שהוא יראה אותי ברגע כל כך פגיע ואולי זה החשש מאיך שאמא תהיה הפעם.

לבשתי את השמלה התכלת הישנה שלי, זו שאמא קנתה לי ליום ההולדת ה-23.
היא ישבה עליי צמודה יותר ממה שזכרתי, אבל חשבתי שאולי היא תעזור להזכיר לאמא מי אני.
אם היא תראה אותי כמו אז, אולי, רק אולי, משהו בתוכה יתחבר לרגעים שהיו.

הלכתי הלוך ושוב מול הכניסה, כל דקה הרגישה כמו נצח.
ואז ראיתי את איאן.
כל כך מוזר לראות אותו מחוץ למשרד, רחוק מהחליפות הקבועות שלו.
הוא לבש טרנינג אפור וקפוצ'ון ירוק כהה, ואיכשהו, אפילו ככה- בלוק הכי פשוט הוא מלא בביטחון עצמי ורשמיות.

עיניו הירוקות נצצו באור השמש כשהוא הרים את המבט לכיווני ולרגע, כשהוא חצה את הכביש לעברי, הרגשתי איך הלחץ שהצטבר בתוכי משתחרר מעט.
הוא חייך אליי את החיוך השקט והבוטח שלו וכשהוא נעמד לצידי, הרגשתי את האוויר סביבי קצת פחות כבד.

"את מוכנה?" הוא שאל בקול הרך שלו. מצליח להרגיע קצת אותי.

"כן," עניתי, למרות שהרגשתי בדיוק ההפך. "ואיאן... תודה שבאת."

הוא הניד בראשו, המבט בעיניו אמר יותר מכל מילים.
התחלנו ללכת לתוך בית החולים, האוויר הקר של המסדרונות הריקים עטף אותנו. עם כל צעד שהתקדמנו הרגשתי את הלב שלי דופק חזק יותר, כאילו הוא רוצה לצאת ממקומו.

מרים, האחות הקבועה של אמא, חייכה אלינו בחמימות כשהגענו.
"המצב שלה היום קשה יותר," היא לחשה לי כשהתקדמנו במסדרון יחד, "אל תתאכזבי אם היא לא תזהה אותך."

מרים מכירה אותי כל כך טוב.
היא יודעת בדיוק כמה קשה לי עם זה.
בפעם האחרונה שהגעתי ואמא אפילו לא ידעה מי אני, נעלמתי ולא חזרתי לחצי שנה.
לא יכולתי לשאת את הכאב הזה.
ושנאתי את עצמי, שנאתי את עצמי על זה כל כך.
אבל עכשיו, אני כאן שוב, מנסה לא להרגיש את אותו הפחד.

כשנכנסנו לחדר, אמא ישבה בכיסא שלה, הרכיבה פאזל קטן על השולחן.
המבט שלה היה מרחף, כמו תמיד. ראיתי אותה כל כך הרבה פעמים ככה, אבל זה לא הקל את הכאב.
בכל פעם זה הרגיש כאילו הלב שלי נשבר מחדש.

עמדתי בכניסת החדר, לא מצליחה לזוז.
הידיים שלי רעדו קלות. ניסיתי לנשום עמוק, לנסות לשלוט בעצמי.

"את בסדר?" איאן שאל בשקט, קולו קרוב אליי, והוא עמד ממש לידי. יכולתי להרגיש את החום שלו מקרין אליי.
הוא הביט בי בעיניים רכות, מלאות הבנה.

"אני לא יודעת," הודיתי בקול חנוק.

"זה בסדר," הוא אמר עם אותו חיוך רגוע. "זו עדיין אמא שלך. בואי נגיד לה שלום."