קמפיין כפול

24

אני וקתרין נכנסות לכנס הטכנולוגי, ולרגע אני מרגישה כאילו כל הלחץ הכבד שליווה אותי בשבועות האחרונים יורד ממני. היום אני לא צריכה להציג. היום אני רק כאן כדי לוודא שהכל יתנהל כמו שצריך.
זו משימה פשוטה יותר – להשגיח, לפקח, בלי להיות במרכז הבמה.
אני מרשה לעצמי לקחת נשימה עמוקה ולהירגע.

השמלה האדומה שלי מהודקת עליי בדיוק במקומות הנכונים, ואני מרגישה בטוחה בעצמי – לפחות מבחוץ.
קתרין לצידי, נינוחה ונינוחה בסקיני ג'ינס ובסוודר חום נעים, נראית כאילו הגיעה לכנס כדי ליהנות מהכיבוד החינמי.

האולם עצום, מואר באורות חזקים, והמולה של אנשים בחליפות יוקרה נעה סביבי. חברות ענק מכל העולם מציגות את החידושים שלהן על גבי דוכנים נוצצים ומעוצבים לעילא. כל דוכן נראה כאילו יצא היישר ממגזין אופנה יוקרתי.
המלצרים בחליפות המהודרות זזים בזריזות, מציעים שמפניה וטעימות קטנות על מגשים כסופים.

אני וקתרין לוקחות כוסות שמפניה, מחליפות חיוכים ולוגמות יחד. אני מנסה ליהנות מהאירוע, להשתחרר מעט, אבל אז אני רואה אותו – איאן. ואני לא מצליחה להתעלם.

הוא עומד בפינה, לובש מכופתרת שחורה שמהודקת שמתאימה לכתפיו הרחבות, והבד של המכנסיים השחורים עוטף את רגליו החזקות בצורה מושלמת. כל תנועה שלו נראית כאילו היא מתוכננת מראש, כאילו הוא יצא ממגזין אופנה לגבר.
הוא מחזיק בידו כוס יין אדום והחיוך שלו מתפרש כשהוא מצחקק  עם הבחורה הג'ינג'ית הגבוהה, שנראית מוקסמת ממנו לחלוטין.

אני מרגישה איך הצביטה הקטנה הזו בלב מתחזקת.
למה זה קורה לי בכלל?
הרי זה רק איאן – אותו איאן שתמיד מצליח להרגיז אותי בעבודה, שתמיד מתנהג כאילו הוא יודע הכל.

"את בטוחה שאת רוצה לשתות את השמפניה שלך עכשיו, או אולי את צריכה משהו קצת יותר חזק?" קתרין מבחינה במבט שלי, מחייכת חיוך מתגרה.

"אני בסדר," אני עונה בחיוך מהוסס, אבל יודעת שאני לא מצליחה לשכנע אותה – או את עצמי. אני לוגמת מהשמפניה בניסיון להחזיר לעצמי קצת ביטחון.

קתרין תופסת חתיכת סושי קטנה ולועסת בפה מלא. "רוצה ללכת להגיד לו שלום?" היא שואלת בקול מתגרה, ואני מרגישה את הדם עולה ללחיי.

"לא," אני עונה מיד, מנידה בראשי. "נראה אותו בעוד כמה דקות בדוכן של נקסה. אין טעם להקדים."

אנחנו ממשיכות להתקדם לכיוון הדוכן העצום של נקסה, ואני מרגישה איך הלחץ שחוזר אל הבטן שלי מתגבר. דוכן נקסה מרשים כמו תמיד – האורות נוצצים ומבליטים את כל מה שצריך להדגיש, כאילו מתכוננים לרגע הגדול של הכנס.

שני נציגים בחליפות עומדים ליד הדוכן, ואני מזהה את אחד מהם – אותו גבר מבוגר מהאירוע של אתמול, ששלל כל מה שעבדתי עליו בעיניים קרות ומשתוממות. צמרמורת קלה עוברת בגבי כשאני רואה אותו מדבר בנינוחות עם עוברי אורח. אני משתדלת להיראות רגועה, אבל הרגשות שלי גועשים מתחת לפני השטח.

"שלום!" אומרת אישה מרשימה ומתקרבת אליי ואל קתרין. "אני פני, מנקסה." היא מחייכת חיוך גדול ומקצועי, ואני משתדלת להחזיר לה חיוך דומה. היא ממשיכה לדבר בקול שקט ומלא ביטחון, "אליזבת, תרגישי חופשי לתקן אותי אם יש לך הערות או משהו. עבדנו על זה כל הלילה."

אני מהנהנת, משתדלת לשדר ביטחון גם אם אני לא מרגישה אותו. אני לוקחת נשימה עמוקה, מנסה לאמץ את החזות המקצועית שלה ולשכוח לרגע מהסערה שמתחוללת בתוכי.

הנציגים מתחילים לדבר, והקהל סביב הדוכן הולך וגדל. כתבי חדשות, אנשי תקשורת, מצלמות – כולם כאן כדי לראות מה נקסה עומדים להציג. כל פרט במצגת הזו הוא תוצאה של העבודה הקשה שלי ושל איאן, ואני לא יכולה שלא להרגיש גאווה קטנה. עבדנו על זה ימים ולילות, והנה זה משתלם.

אני מחפשת את איאן בקהל, רוצה לראות את המבט שלו, את האישור שהוא רואה את ההצלחה שלנו. אבל הוא לא שם. ואז אני מרגישה את זה – קול עמוק לוחש לי באוזן, "זה נראה טוב."

אני מסתובבת ורואה אותו – עומד קרוב, ידיו תחובות בכיסי המכנסיים האלגנטיים שלו.
הוא מביט במצגת בעיניים בוחנות, כאילו הוא סורק כל פרט ובוחן כל תנועה. זה כל כך אופייני לו. הוא תמיד כזה – חייב שהכל יהיה מושלם, כאילו אין מקום לטעויות.

"למה לא היית כאן כשהתחילו להציג?" אני שואלת אותו לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי. אולי זו השאלה הלא נכונה, אבל היא בורחת ממני בכל זאת.

הוא מפנה אליי מבט קצר, עיניו הירוקות מצטמצמות באדישות וגבה אחת מתרוממת. "אני לא חושב שאני צריך לתת לך הסברים, אליזבת," הוא אומר בקול קר, ומחזיר את מבטו למצגת.

זה כואב, המילים שלו פוגעות בי בדיוק במקום שבו אני הכי רגישה.
אני לא מצליחה להבין למה אכפת לי בכלל,.

אני לוקחת נשימה עמוקה, מנסה להחזיר לעצמי את השלווה ולהתמקד במצגת שמתנהלת מול עיניי.
איאן עדיין עומד לידי, קרוב כל כך, ואני מרגישה איך האוויר סביבנו משתנה. למה זה תמיד קורה לי? למה דווקא הוא מצליח להוציא אותי מאיזון?

"אני מניח שהכל הולך לפי התוכנית," הוא אומר, בלי להסתכל עליי, קולו רגוע ומרוחק.

"כן," אני עונה בקול שקט, מנסה לשמור על קור רוח. "הכל בדיוק כמו שתכננו."

אני מסתכלת על המצגת, מנסה להתעלם מהנוכחות שלו, אבל משהו בתוכי לא נותן לי שקט.
אולי זה בכלל לא הוא – אולי זה פשוט שאני לבד כבר יותר מדי זמן, שתקופה שאין מישהו שמראה לי את החום שהוא הראה לי ברגעים ההם. אבל לא, אני לא אתן לו לערער אותי. אני רק צריכה להחזיר לעצמי את השליטה.

המצגת מסתיימת במחיאות כפיים רמות, ואני נושמת לרווחה.
הקהל מתפזר לאט לאט, ואני נשארת לעמוד במקום, מרגישה איך הלחץ מתפוגג.

קתרין ניגשת אליי, מניחה יד על הכתף שלי. "הכל בסדר, אליזבת?" היא שואלת בדאגה.

"כן," אני עונה בחיוך חלש. "הכל בסדר."

אני מסתכלת שוב לכיוון שבו עמד איאן – אבל הוא נעלם, בדיוק כמו שתמיד הוא נעלם. ואני נושמת עמוק, מרגישה כאילו הוסר מעליי משקל כבד. אולי זה הדבר הטוב ביותר. אני כאן בזכות עצמי, הכנס הזה הוא הצלחה שלי, ולא אתן לאף אחד להוריד אותי מזה.
או לבלבל אותי...