קמפיין כפול // הושלם

34

העבודה עם איאן הייתה מייגעת, ולא רק בגלל הנושא המורכב של המצגות. זה היה יותר מנטלי – המתח השקט, המבטים החודרים שלו, וההערות הקטנות שהמשיכו להוציא אותי מאיזון.

אחרי שעתיים מתישות שבהן מצאתי את עצמי מנסה להתרכז רק כדי להיתקל שוב ושוב במבט הירוק והמתגרה שלו, הדיון שלנו נקטע בפתאומיות בגלל צלצול טלפון.

איאן ענה, ואני הרגשתי גל של הקלה בלתי מוסברת. לפחות הפוגה קטנה מהמתח שנוצר כאן.

הוא דיבר כמה רגעים, צחק מעט, ואז סיים את השיחה.
"זה היה דן," הוא אמר כשהניח את הטלפון. "הוא וקרלי הזמינו אותנו לבר הערב. לחגוג קצת בסגנון איטלקי לפני שמתחילים את מרתון הכנסים."

הפנים שלי מיד זרחו קצת יותר. ערב בבר איטלקי? זה נשמע כמו בדיוק מה שהייתי צריכה אחרי יום כזה, אפילו אם זה כולל את איאן.

אני מנסה להסתיר את החיוך שעולה לי על הפנים. "בר איטלקי, הא? נשמע כמו משהו שיכול להציל את היום הזה," אני אומרת, קולי קליל יותר מהרגיל. אולי סוף סוף תהיה לנו הזדמנות לשחרר את הלחץ ולהתנתק מהעבודה לרגע.

איאן מחייך, המבט שלו נינוח ואפילו קצת מצפה. "כן, זה בדיוק מה שחשבתי. נרים כמה כוסות ונחגוג כמו שצריך לפני שמתחילים את כל הבלגן מחר." הוא קם מהכיסא שעליו התיישב לפני רגע והתמתח, השרירים שלו נראים אפילו יותר בולטים כשהוא עושה את זה.
מקשים עליי אבל אני מנסה שלא לבהות.

אני מתמתחת, מרגישה את המתח משתחרר מעט. "בדיוק מה שהרופא המליץ, כמה קוקטיילים טובים להורדת לחץ.״ אני עונה, לא מתאפקת מלחייך.

איאן קם, מסדר את הדפים שהיו מפוזרים על השטיח כאילו אפשר פשוט לנטוש הכול לכמה שעות ולשכוח. "אז תתכונני לערב ארוך, ליזי," הוא אומר, ושוב זורק את המבט החצי מתגרה-חצי שובב שלו לעברי.

כשאני נכנסת להתארגן, אני תוהה מה ללבוש.
באיטליה יש סוג של קסם בערבי הקיץ החמים, ואני רוצה משהו קליל – שמלה רכה שתתאים לאווירה המקומית.
אני בוחרת שמלה עם כתפיות דקות בצבע כהה, עם הדפס פרחים קטן שמתאים לאווירה האיטלקית. לא יותר מדי, אבל גם לא משהו שיגרום לי להרגיש בלתי נראית.

כשאני יוצאת מהמקלחת, עדיין מנסה להיפטר משאריות היום הארוך והמתוח, אני מביטה במראה ורואה את ההשתקפות שלי – הפנים רעננות יותר אחרי המים החמימים, ועורי נראה זוהר מתחת לשכבה דקה של איפור עדין.
אני מחליקה לתוך השמלה שלי ומרגישה מוכנה לערב.

כשאני יוצאת מהחדר, איאן כבר ממתין לי ליד הדלת.
הוא עוצר רגע, מביט בי, ועיניו הירוקות מלאות בהערכה מפתיעה. הוא לא אומר דבר מיד, רק מרים את אחת הגבות שלו בחצי חיוך, כזה שגורם לי להסמיק מעט.

"את נראית יפה ליזי," הוא אומר לבסוף, והקול שלו רך, כמעט מחמיא, מה שמקשה עליי להחזיר מבט יציב.

אני נושכת את השפה התחתונה, מנסה לשמור על קור רוח, ומשיבה בקלילות, "תודה. אתה לא נראה רע בעצמך."

הוא לובש חולצה מכופתרת כחולה, כזו שמבליטה את הצבע בעיניו, יחד עם ג'ינס כהה שמקנה לו מראה משוחרר אך עדיין מוקפד.

אנחנו יורדים יחד למטה, ומונית כבר מחכה לנו מחוץ למלון, פנסיה מאירים את הרחוב ברכות.

כשאנחנו נכנסים למונית ומתיישבים זה לצד זה במושב האחורי, האוויר בינינו מלא בציפייה שקטה.
הריח העדין של הבושם שלו מרחף לעברי ואני נאבקת לא לחשוב יותר מדי על הקרבה בינינו.

הנסיעה חולפת בנופים של בניינים איטלקיים קלאסיים, אורות רחוב כתומים וצלילי שיחה רכים שנפלטים מחלונות בתי הקפה הפזורים בדרך.
איאן נשען לאחור במושב, ונראה רגוע במיוחד, מביט בנוף כאילו העולם כולו הוא רק תפאורה עבורו.

_____

הבר אליו אנחנו מגיעים הוא כל מה שחלמתי עליו – קטן ואינטימי, עם קירות אבן ישנים שמספרים סיפורים של שנים רבות, ונורות קטנות ומנצנצות שמשתלשלות מהתקרה ומוסיפות אווירה חמימה ומזמינה.
הריח של קוקטיילים טריים, פרחים ועלי נענע ממלא את האוויר, והקולות של צחוק ומוזיקה ג'אז רכה נשזרים זה בזה.

דן וקרלי כבר יושבים בפינה ליד שולחן עץ קטן, משוחחים וצוחקים ביניהם, ולכבוד הגעתנו הם מנופפים בשמחה.
דן, לבוש במכופתרת בהירה, מרים את הכוס שלו לחיים ברגע שאנחנו מתיישבים, וקרלי, עם תלתליה הפזורים ומשקפיה הגדולים, מחייכת אליי בחום. "אליזבת, את נראית מדהים," היא אומרת ומביטה סביב, ״לא פלא שכל המבטים מופנים אלייך."

אני מסמיקה, בוחנת את סביבתי רק כדי להבחין בכמה גברים שמביטים בי ממקומות שונים בבר.
אחד מהם, עם שיער מתולתל וחיוך רחב, מרים כוס לעברי.
אחר, בחור גבוה במקטורן אלגנטי, עוקב אחריי במבט עם עניין ברור.

אני מרגישה קצת לא בנוח, אבל גם מעט מוחמאת, מתכנסת לשיחה עם קרלי שמחייכת אליי חיוך שובב ומצחקקת. "את הלהיט של הערב, אין ספק," היא מתלוצצת, טופחת על כתפי. "תעשי טובה, תהני מזה."

היא קורצת לי, ואני מצחקקת חזרה.
אני תוהה אם זו קרלי שמדרבנת אותי להרגיש קצת יותר חופשייה, או אולי זה השפעת הקוקטייל שהרגע סיימתי.
מה שבטוח - אחרי יום מתיש כמו היום, התחושה הזאת משחררת.