קמפיין כפול

26

אני לוקחת נשימה עמוקה, שולחת חיוך קלוש ומלא התנצלות לנציגים שמביטים בי בהלם מוחלט.
"סליחה," אני ממלמלת, ומיד מסתובבת ויוצאת מהמסעדה בסערה, מרגישה שהדופק שלי מחסיר פעימה עם כל צעד.

אני יוצאת אל הרחוב הקר, והרוח מקבלת אותי במכת קור.
אני מחפשת אותו בעיניי וכעבור רגע קולטת אותו עומד שם, נשען על עמוד תאורה, פניו מוארות באור עמום שמדגיש את תווי הפנים שלו – קשוחות, כמעט מרירות.
הוא מעשן סיגריה, השאיפה העמוקה שלו גורמת לעשן להתפזר באוויר הקריר.

"מה לעזאזל, איאן?" אני צועקת ומתקרבת אליו, רעש העקבים שלי נוקש בקצב קבוע על המדרכה.
הוא מרפרף מבט לכיווני, עיניו עצומות למחצה, נראה מותש.

"בבקשה, אליזבת, אין לי כוח לריב איתך עכשיו," הוא מסנן באפיסת כוחות ולוקח שאיפה מהסיגריה, משחרר את העשן לאוויר הקריר.

"אין לך כוח?" אני חוזרת אחריו, כמעט לועגת. "אתה רציני? כי לי נראה שאתה כל הזמן דוחף אותי, כל הזמן ממעיט במה שאני עושה, וכל זה פשוט לא נראה לך חשוב מספיק אפילו לנהל שיחה נורמלית?"

הוא זורק את הסיגריה, מוחץ אותה על הרצפה במכה מהירה ומישיר אליי מבט, עיניו הקרות בוערות בכעס חנוק. "אני לא דוחף אותך. אני מנסה לעזור לך, אפילו אם את לא רואה את זה."

"לעזור לי?" אני צוחקת, הצחוק שלי ריק, כואב. "לעזור זה להקטין כל רעיון שאני מעלה? לבטל את כל מה שאני אומרת כאילו זה לא מספיק טוב? כי זה כל מה שאתה עושה."

הוא נאנח, מרפה את גופו לרגע. "את חושבת שאני מנסה להקטין אותך? אולי תנסי להבין שאני רואה את הדברים מזווית אחרת. אני יודע מה יעבוד ומה לא."

"אז זהו, אתה פשוט יודע? אתה רואה רק את הדרך שלך, כאילו היא היחידה. ומה אני? פרויקט שאתה צריך לתקן?"

הוא מסתכל עליי בכאב שכמעט אפשר להרגיש. "תמיד חייב להיות קרב איתך, ליזי. וכל הזמן אני צריך להוכיח שאני לא נגדך."

אני לוקחת נשימה עמוקה, מחזיקה את הדמעות שלא יראו. "אולי אם היית מקשיב פעם אחת ולא דורס אותי, היית מבין שגם אני לא נגדך. אני פשוט רוצה שגם לי יהיה קול."

הוא שותק לרגע, ואני רואה את המבט שלו מתרכך קלות, כאילו סוף סוף משהו בדבריי הגיע אליו. "את חושבת שאני לא מקשיב?" הוא שואל בקול שקט, כמעט פגיע. "אני תמיד מקשיב, אליזבת. אולי את זו שלא מוכנה לראות את זה."

"אני לא מצליחה לראות." אני נושפת בלחש.

הוא נאנח, עיניו מתרככות לרגע כשהוא מתקרב צעד נוסף, כאילו מנסה לחפש את הדרך הנכונה לבטא את עצמו. "אני כבר לא יודע איך לגשת אלייך, ליזי," הוא לוחש בקול שקט ומלא כנות שלא ציפיתי לשמוע. "מה שלא אעשה, איך שאני לא אפנה – את תיפגעי או תחשבי שאני עושה לך דווקא."

המילים שלו תופסות אותי לא מוכנה, הקול שלו נשמע פתאום כל כך כן ונטול חומות.
אני מופתעת מהטון הזה, ומביטה בו בשתיקה.

הוא ממשיך, כאילו חייב להוציא את זה, "אני לא יודע למה מההתחלה החלטת שאני האויב שלך. אם עשיתי משהו שפגע בך – אם יש משהו שאת רוצה שאבקש עליו סליחה – פשוט תגידי."

אני מרגישה את הקול שלי נשבר קלות. "אולי זה לא רק אתה, איאן. אבל... אתה גרמת לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, שאני לא יודעת מה שאני עושה, שאני צריכה ללמוד עוד ועוד כדי להיות 'ראויה' בעיניך." אני נושמת עמוק, מנסה לשמור על עצמי מלשבור.

עיניו מתכווצות בכאב רגעי, כאילו לא האמין לשמוע את זה. "אני גורם לך להרגיש ככה?" הוא שואל בקול נמוך, כמעט פגוע.

"כן, איאן. כל פעם שביטלתי את עצמי כדי לא להתמודד עם המבטים שלך, כל פעם שרעיון שלי נדחה כאילו הוא סתם בזבוז זמן... כל פעם כזו גרמה לי להרגיש לא שווה."

הוא עוצר לרגע ואז לוחש, "אני מצטער." המילים פשוטות, אבל כשאני רואה את המבט שלו, אני יודעת שהן אמיתיות. "תאמיני לי," הוא מוסיף, "אני לא רציתי אף פעם להקטין אותך. "

אני משפילה מבט, מרגישה את העלבון נמס אט-אט. "טוב... תודה על זה," אני ממלמלת בשקט.

הוא מביט בי בעוצמה, כאילו לא מתכוון להרפות. "את מבריקה וחדה, ולעזאזל, ליזי, תראי מה עשינו היום בערב!" הוא אומר בהתלהבות שלא ראיתי בו קודם. "זה הכל את."

חיוך קטן מתחיל להתפשט על שפתיי. "לא הכל," אני ממלמלת. "אנחנו צוות די סבבה, למרות הכל."

הוא מצחקק צחוק חם, כזה שמרכך את כל הקשיחות שהייתה בינינו. "אנחנו די סבבה," הוא נאנח באנחת רווחה, כאילו השיחה הזו הסירה ממנו עול.

אני מביטה בו לרגע בשקט, ואז שואלת בחיוך קל, "אז... אתה מתכוון לחזור פנימה?"

הוא מסתובב אליי מבט מזועזע, כאילו העלבתי אותו. "אחרי הסצנה המוגזמת שהרמנו שם? לעזאזל, לא!" הוא צוחק, ואני מוצאת את עצמי מחייכת אליו בחזרה.

"אני מניחה שאני חייבת לחזור," אני אומרת, חצי לעצמי. "קתרין בטח כבר פולטת שטויות מרוב שמפניה. מישהו צריך להציל אותה."

הוא מחייך אליי חיוך רך ואומר, "את חברה טובה."

אני מהנהנת, מסובבת את הגב ומתחילה לצעוד חזרה למסעדה, מרגישה איך כל מה שהיה בינינו הלילה סוף סוף מתחיל להתפרק.