קמפיין כפול // הושלם

16

בית החולים היה קטן ופשוט, ממוקם בקצה השקט של העיר.
המבנה הישן שלו שידר חמימות, למרות הצבע הלבן המתקלף מהקירות החיצוניים. המסדרונות הארוכים היו צרים מעט, והרצפה הייתה מכוסה באריחים משובצים בצבעי בז' וירוק עמום, שהזכירו ימים רחוקים.
התאורה הייתה רכה, לא בהירה מדי, והאוויר הריח מתערובת של חומרי ניקוי ועשבים יבשים.
החלונות הגדולים במרפאה אפשרו לקרני השמש להיכנס פנימה, להאיר את החדרים הקטנים ולהקנות להם תחושה ביתית.

בידי החזקתי סלסלת מאפים ביתיים שהכנתי בלילה הקודם—עוגיות ומאפינס אוכמניות, כמו שאמא שלי אהבה. כשהתקרבתי לדלפק הקבלה, פגשתי את מרים, האחות החביבה שתמיד קיבלה את פניי בחיוך רחב.

"אליזבת, כמה טוב לראות אותך!" קראה מרים בעודה פותחת את זרועותיה לחיבוק מהיר. "אמא שלך כל כך התגעגעה אלייך."

גלגלתי עיניים, מתקשה להאמין לדבריה. "אני לא חושבת," מלמלתי בשקט.
אמא שלי חולה בדמנציה. היא אולי לא זוכרת מי אני רוב הזמן, אבל אולי... אולי בכל זאת קיים משהו בתוכה שמחכה למפגש הזה.

נכנסתי אל החדר הקטן שבו היא נמצאה.
החדר היה חמים ונעים, עם וילונות פרחוניים פשוטים שהסתירו חלקית את השמש החורפית שהסתננה פנימה. אמא שלי ישבה ליד שולחן עץ קטן, מרכיבה פאזל צבעוני, פניה מרוכזות אך חסרות הבעה.

היא נראתה כל כך יפה, גם בגיל הזה.
הקמטים שעלו על פניה לא גרעו מהיופי שלה—הם רק הוסיפו לה היסטוריה.
עיניה החומות עוד נוצצו, שומרות על זיק של חיות, ושיערה, שכבר החל להאפיר, עדיין שמר על רמז לחום השוקולד העשיר שהיה לו פעם.
ראיתי את עצמי בה ואת החיבור העמוק בינינו, גם אם היא לא זוכרת אותו.

"שלום, אמא," לחשתי, מתקרבת אליה ונושקת על לחייה בעדינות. היא הביטה בי במבט חלול, לא מזהה אותי.

"זאת אליזבת," אמרתי ברוך, מנסה לשמור על הקול יציב, "הבאתי לך את המאפינס שאת אוהבת. אוכמניות."

היא רק הביטה בי שוב, הפעם עם מבט קצת יותר סקרן, אבל ללא שמץ של זיכרון.

עמדתי לרגע, מביטה בה, מרגישה את הכאב הזה בחזה שלא מרפה.
כל פעם זה אותו הדבר—המבט הריק הזה, התחושה שהיא כבר לא באמת כאן איתי, והמאבק התמידי ביני לבין עצמי להבין את הגבול בין מה שנשאר ומה שאבד.

היא הסתכלה עליי שוב ואז על סלסלת המאפינס. "מאפינס?" היא שאלה, קולה שקט ומהורהר.
אצבעותיה הזקנות, מעט רועדות, התקרבו אל הסלסלה, אבל היא לא לקחה כלום.
רק נגעה קלות בעטיפת הבד שעליהן.

"כן, אמא," עניתי בעדינות, מתיישבת לידה. "המאפינס שאת הכי אוהבת. אוכמניות."

היא הביטה בי שוב, הפעם נראה היה כאילו משהו נצנץ בעיניה לרגע, כמו רמז לאיזו הבנה קלושה.
אולי היא זכרה, אולי לא, אבל משהו שם גרם לי לרצות להאמין שכן.