קמפיין כפול // הושלם

43

-אליזבת-

אני יושבת על המיטה בחדר המלון, מנסה להתרכז בספר שבקושי הספקתי לקרוא בשלושת החודשים האחרונים. אבל המילים על הדף מרצדות לי מול העיניים, לא מצליחות לחדור דרך העייפות שמכבידה עליי אחרי יום ארוך של כנסים והרצאות. האדרנלין של היום מתחיל להתפוגג, משאיר אותי מותשת וחסרת כוחות.

אני זורקת את הספר על הכרית באנחה ומשפשפת את העיניים.
השעה כבר מאוחרת, והחדר אפוף דממה נינוחה, למעט קול המים הזורמים מהאמבטיה.
איאן נעלם לשם כבר לפני שעה, ואני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני שומעת אותו מרים את הקול.

אני מקשיבה בדריכות, מנסה להבין עם מי הוא מדבר.
המילים שלו חותכות את האוויר, חדות וטעונות, אבל הן מעורפלות מספיק כדי שאני לא אבין את הוויכוח עצמו. המים הזורמים מכסים חלק מהקול שלו, וכל מה שאני מצליחה לקלוט זה הטון הכעוס, משהו שאני לא רגילה לשמוע ממנו.

אני קמה מהמיטה באיטיות, מתקרבת קצת לכיוון הדלת של חדר האמבטיה.
לא רוצה להיות חטטנית, אבל גם לא יכולה להתעלם מהתחושה הלא נוחה שמתעוררת בי.
איאן, בדרך כלל כל כך מחושב וקר רוח, נראה עכשיו כמו סופת רעמים כלואה, ואני לא יודעת אם זה בגללי או בגלל משהו אחר לגמרי.

אני נושכת את השפה התחתונה, מקשיבה לניסיון שלו להישאר בשליטה, אבל זה לא ממש מצליח לו.
זה מוזר. בדרך כלל, הוא הבחור הכי שקול שאני מכירה, אחד שתמיד מצליח לנהל משברים בקלות. עכשיו, אני שומעת מישהו אחר לגמרי.

אני שומעת את המים נפסקים בבת אחת, ובפאניקה קלה אני מזנקת בחזרה למיטה.
אני מתיישבת מהר, מחזירה את הספר לידיים שלי ומעמידה פנים שאני שקועה לגמרי בקריאה, למרות שאני בקושי מצליחה לשלוט על הנשימה שלי.

הדלת של חדר האמבטיה נפתחת בטריקה, ואיאן יוצא משם בסערה. ולפני שאני מספיקה אפילו לעכל את זה, הוא ממלמל קללות מתחת לאפו ועובר בחדר כמו סופה.
זה לוקח לי רגע להבין שאני פשוט בוהה בו, וזה לא רק בגלל הטריקה. 

זו הפעם הראשונה שאני רואה את איאן ככה – בלי חולצה, בלי שום מסכות.
הוא עוטף את המותניים שלו במגבת לבנה, והשיער שלו רטוב. עיניו ירוקות וכועסות, מלאות תסכול, והוא אפילו לא טורח להסתיר את זה.
השרירים שלו, החזקים והמהוקצעים, נמתחים בכל צעד שהוא עושה, טיפות מים מחליקות במורד העור שלו, ונראה שהן מסמנות מסלול של גירוי שלא ידעתי שאני ארגיש.
וואו. השרירים האלה... איפה הם הסתתרו עד עכשיו?

אני מביטה בו מעבר לקצה הספר, לא מסוגלת להסתיר את המתח שפורץ בתוכי. הוא חולף על פניי בחדר, זורק מבט חטוף לעברי, ואז מעביר את היד שלו בשיער הרטוב, מנסה להירגע.

הוא עוצר, נראה כאילו הוא קולט שהסערה שלו התפשטה לכל החדר.
הוא משפשף את פניו בעייפות, עיניו עדיין כועסות אך מתרככות לרגע כשהוא מביט בי. "סליחה שיצאתי ככה," הוא מתנצל, הקול שלו מחוספס מהתסכול. "אני פשוט עצבני מדי... וחם לי." הוא מעביר יד על עורפו, מביט בי בעיניים ירוקות מהבהבות כמו אש, ולרגע אני מרגישה את הלב שלי מחסיר פעימה.