קמפיין כפול // הושלם

48

זה כבר יומיים שלמים בהם אני ואיאן מדברים בלי הפסקה.
הטלפון שלי הפך להארכה של היד שלי – הוא תמיד שם, קרוב אליי, מחבר אותי למישהו שאני לא מצליחה להוציא מהראש.

איאן שולח לי תמונות שלו במטוס, עם השיער שלו מבולגן והחיוך הזה שמצליח להוציא ממני צחוק אמיתי גם ברגעים קשים. אני עונה לו בסלפי עייף, כוס קפה ביד, והפנים שלי חצי מחייכות, חצי אומרות, אני בקושי שורדת פה.

"עוד כנס אחד ואני גמור," הוא כתב לי אתמול. "אני לא בטוח מה נקסה עשו לי, אבל זה מרגיש כמו עינוי."

"תבוא לבית חולים, נעשה לך בייביסיטר," אני עונה בחיוך, מוסיפה סטיקר של רופא מצחיק.

הוא ענה לי בחזרה תוך שנייה: "אני מסכים רק אם את האחות שלי."

עכשיו, כשהוא אמור לנחות חזרה, אני לא יכולה שלא לתהות מה יקרה כשניפגש.
האם כל הדינמיקה שלנו, כל הקלילות והפלירטוטים, יעלמו כאילו לא קרה כלום? או שהשיחות האינסופיות האלו – התמונות, ההודעות הארוכות, המילים שלא נאמרו – שינו משהו בינינו?

אני מביטה באמא שלי, שנראית חיוורת מדי במיטה הלבנה, ומרגישה את התחושה המוזרה הזאת בבטן.
אני יודעת שאני צריכה להיות ממוקדת בה, בצרכים שלה, במצב שלה – אבל איכשהו, המחשבה על איאן מצליחה להשתחל לכל פינה פנויה במוח שלי.

אני שולחת לו הודעה, כותבת בקלילות, כאילו אני לא מחשבת כל מילה:
"נו? אתה כבר בדרך לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?"

הוא עונה כמעט מיד, ואני מדמיינת אותו בטרמינל, מוקף אנשים, אבל איכשהו מרוכז רק בי.
"עוד שעתיים ואני אצלך, ליזי. הקפה מוכן?"

אני מחייכת לעצמי, שמה לב שהחיוך הזה מרגיש אמיתי, נדיר. "זה בית חולים, לא מלון," אני כותבת לו, אבל איכשהו, אני מקווה שהוא באמת יגיע.

הידיעה הזאת – שהוא כאן, שהוא אולי בדרך אליי – ממלאת אותי בתחושה שאני לא מצליחה לפענח. אני לא בטוחה אם זו הקלה או פחד. אולי שניהם.

אחרי שעות ארוכות שבהן ניסיתי להחזיק את העיניים פתוחות, אני נרדמת בכיסא הלא נוח שבחדר.
הקור של בית החולים, האורות הלבנים החיוורים וכל הלחץ של הימים האחרונים מכריעים אותי. הראש שלי נשמט הצידה ואני שוקעת לשינה חסרת מנוחה, מלאה ברגעים קטועים של חלומות לא ברורים.

____

אני מתעוררת בפתאומיות כשאני שומעת תזוזה קלה ליד הדלת. בתחילה אני מבולבלת, אבל אז העיניים שלי מתמקדות באיאן.
הוא עומד בפתח הדלת, עם זר פרחים צבעוני ביד אחת והתיק שלו תלוי ברישול על כתפו. העיניים הירוקות שלו בורקות מתחת לאור הניאון הקר של בית החולים.
הוא נראה מותש, כאילו הטיסה הארוכה גבתה ממנו מחיר, אבל יש בו משהו נינוח, כאילו סוף סוף הגיע למקום שבו הוא אמור להיות.

"היי," הוא אומר בקול נמוך, החיוך הרגיל שלו מתרחב מעט כשהעיניים שלנו נפגשות.

אני קמה מהכיסא, מרגישה את הרגליים שלי כבדות יותר משהיו לפני רגע, כאילו הגוף שלי עדיין נאבק להחליט אם אני חולמת או ערה.
"היי," אני עונה, כמעט לוחשת, הקול שלי חנוק מרוב התרגשות שלא ידעתי שהייתה שם.

הוא מרים את הזר, מחייך כאילו מדובר באוצר אמיתי. "חשבתי שאמא שלך תשמח למשהו קצת יותר צבעוני," הוא אומר בקול שקט, שומר על עדינות כדי לא להעיר אותה.

אני לא יכולה שלא לחייך. אני מרגישה איך כל הכובד שצברתי ביומיים האחרונים מתפוגג מעט.
הוא באמת כאן. הוא באמת בא.

"זה... ממש מתוק מצידך," אני אומרת, והקול שלי רועד קלות, עדיין מנסה לעכל את המראה שלו כאן, כאילו הוא שלח את עצמו בדיוק כשאני הכי צריכה אותו.

הוא נכנס פנימה, סוגר את הדלת בשקט מאחוריו, ומניח את התיק שלו על הרצפה.

"איך היא?" הוא שואל, עיניו נודדות בעדינות לאמא שלי, ששוכבת על המיטה, פניה חיוורות מתחת לשמיכה הדקה.

"היא..." אני עוצרת, נושמת עמוק. "אין שינוי."

הוא מהנהן, לא לוחץ עליי להוסיף.
במקום זה, הוא מתקרב אליי, מתיישב בכיסא ליד המיטה. "ואת?" הוא שואל, קולו רך יותר הפעם, כאילו יודע בדיוק כמה המילים האלו יכולות למשוך ממני תשובה שלא הייתי בטוחה שאני מוכנה לתת.

"אני..." אני מנסה לענות, אבל המילים נתקעות בגרון שלי. במקום זה, אני רק מהנהנת קלות, מרגישה איך העיניים שלי נמשכות אליו שוב ושוב, כאילו אני צריכה לוודא שהוא באמת כאן.

"אתה נראה עייף," אני אומרת, מנסה להסיט את השיחה ממנו אליי.

הוא מושך בכתפיו, מחייך את החיוך הקטן והעייף הזה שרק איאן יודע איך לעשות. "זה שום דבר. טיסה ארוכה. אבל זה היה שווה את זה."

"להגיע לבית חולים באמצע הלילה?" אני מקניטה קלות, מנסה להחזיר לעצמי קצת קלילות, והוא צוחק, צחוק נמוך שממלא את החדר.

"לראות אותך," הוא מתקן, המבט שלו נעצר בעיניי לשנייה ארוכה, מספיק ארוכה כדי לגרום לי להסיט את המבט ולנשום עמוק.

אני חוזרת לשבת על הכיסא שלי, והוא נשאר לידי, כאילו לא הייתה לו שום כוונה להיות בשום מקום אחר.

"תודה," אני אומרת בשקט, המילים יוצאות ממני כמעט בלי שליטה. "על שבאת. על שאתה כאן."

הוא רק מהנהן, כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו בעולם. "כמובן," הוא אומר, והפשטות שבמילים האלו ממלאת את החדר בחום שאני לא יכולה להסביר.