קמפיין כפול

8

הבטן שלי התהפכה בזמן שעמדתי בתחנת המטרו. המחשבות לא הרפו ממני. הכנתי את עצמי שוב ושוב לקמפיין, שיננתי כל פרט אפשרי, ועדיין תחושת חוסר הוודאות לא נתנה לי מנוח.
ידעתי שזה רגע משמעותי בקריירה שלי, והלחץ פשוט לא הפסיק לדחוף אותי לקצה. כל הלילה ביליתי במחשבות שאולי הקמפיין הזה גדול עליי וכולם צדקו, אני עוד לא מוכנה.

אחרי נסיעה קצרה בה יותר מדי אנשים נצמדו אליי, הגעתי לנקודת המפגש עם איאן.
הוא, כמובן, כבר היה שם – תמיד מקדים, כאילו הכול אצלו בשליטה מוחלטת.
הוא נשען בביטחון על הרכב השחור שלו, ידיו שלובות על חזהו, ולרגע אחד חשתי כאילו אני עומדת מול דמות מקטלוג אופנה - חליפה אפורה מדויקת, נעליים מבריקות מדי, שיערו הכהה מסורק אחורנית באופן מושלם.
זה היה מוזר – כאילו הוא השקיע יותר מהרגיל, כאילו הוא רצה להרשים. אבל למה? ניסיתי לפענח את זה, אבל הרגשתי שאם אשאל, הוא בטח יצחק עליי או יתחמק בתשובה לא מחייבת.

"הגעת בדיוק בזמן," הוא אמר כשהתקרבתי, הקול השקט והבטוח שלו מרגיע משהו בתוכי, אך בצורה מוזרה מעורר. עיניו הירוקות הבזיקו באור הבוקר, כמעט מצחיקות אותי מרוב שהכל הרגיש מתואם להפליא.

"לא ברור לי למה זה כל כך חשוב לך להיות ראשון פה," מלמלתי בחיוך קטן.

"אני אוהב לראות אותך רצה אליי," הוא השיב בקלילות, נוטף ביטחון עצמי כרגיל, ואז הוסיף בקריצה, "מוכנה?"

"ברור," שיקרתי ישר, מנסה לא לשדר את הפחד שהתרוצץ בבטן שלי. הוא בטח הרגיש את זה, כי החיוך הקטן הזה הופיע שוב בזווית הפה שלו, החיוך שתמיד קצת משגע אותי.

הוא פתח לי את דלת הרכב והחלקתי פנימה. הריח המוכר של העור ברכב שלו היה קצת מנחם.
הרכב יצא לדרך, והרחובות של העיר חלפו על פנינו במהירות.
שתקנו רוב הדרך, אבל זה לא היה שקט נעים. זה היה שקט מלא מחשבות, שאלות בלתי נשאלות.
מדי פעם הוא היה מעיר הערה על הקמפיין, משהו קליל, ואני הייתי מהנהנת, אבל בתוכי הייתה סערה.

"את שותקת יותר מדי ליזי, זה לא מתאים לך," הוא אמר לפתע, מבטו מתמקד לרגע בכביש ואז בי. "מה מעסיק אותך כל כך?"

הרמתי את העיניים אליו, מרגישה קצת מובכת. "זה פשוט... זה קמפיין ענק. אנחנו מדברים על לקוח שמחזיק את השוק הזה בידיים שלו. ואם נעשה טעות אחת קטנה –"

"לא נעשה טעויות," הוא קטע אותי, מחייך בזווית הפה. "עבדנו על זה הרבה זמן, אנחנו מוכנים. תסמכי עליי."

הייתה נימה שקטה בקולו שגרמה לי לעצור לרגע ולחשוב. הוא תמיד היה כל כך בטוח בעצמו, וזה הטריף אותי לפעמים. איך הוא מצליח לא להתערער? איך הכול כל כך ברור לו?

"את יודעת," הוא המשיך, עיניו מתמקדות בכביש, "אני רגיל לראות אותך שולטת במצב. זה מוזר לראות אותך כל כך... לא בטוחה בעצמת."