קמפיין כפול // הושלם

50

הטלפון שלי רוטט על השידה ליד המיטה ושובר את הדממה הרכה של הבוקר.
אני שולחת יד עיוורת, מושכת אותו לכיווני, עיניי עצומות למחצה. אני בקושי מצליחה להתמקד במסך כשהוא נדלק ומראה הודעה מאיאן.

איאן: "אני למטה. חמש דקות תרדי?"

אני מגלגלת עיניים, ממלמלת לעצמי משהו על בוקר וזכויות אדם, ומקלידה בחזרה תשובה זריזה:

אני: "עשר. תתמודד."

הטלפון מחליק מידיי בחזרה לשידה, ואני מתיישבת באיטיות, מרגישה איך העייפות עדיין נצמדת לכל איבר בגוף שלי.
הראש שלי עוד חצי תקוע בחלום שאני בקושי זוכרת, אבל אין לי זמן להתעכב. אני מושכת את עצמי מהמיטה וניגשת לארון. ידיי שולפות חולצת טי לבנה פשוטה, ג'ינס קרוע וז'קט דק בצבע אפור, מספיק כדי להיראות כאילו התאמצתי טיפה.

אני מעבירה מבט מהיר במראה שמולי. השיער שלי נראה כמו סצנה מ"היום שאחרי", ואני מגלגלת עיניים לתוך עצמי. עם יד מהירה אני אוספת אותו לחצי קוקו מרושל, נותנת לו להיראות כאילו הוא חלק מאיזו הצהרת אופנה מתוחכמת, ואז חוטפת את התיק הקטן שלי, זורקת לתוכו ארנק, מפתחות וטלפון.

המדרגות נראות לי אינסופיות כשאני יורדת אותן, כל צעד כבד יותר מהשני. אבל כשאני פותחת את הדלת, אוויר הבוקר הקריר מכה בי ומעיר אותי בבת אחת.
השמש שולחת קרניים רכות, ואור הבוקר מציף את הרחוב באווירה נעימה. ואז אני רואה אותו.

איאן נשען על המכונית שלו כאילו נשלף מאיזה קליפ.
הידיים שלו תחובות בכיסי הז'קט והוא לובש ג'ינס כהה שמחמיא לו בצורה מרגיזה וז'קט שחור שמתאים בדיוק לגוון השיער המסודר שלו.
מבטו מתרומם ברגע שאני מתקרבת וזווית הפה שלו מתעקלת לחיוך חצי-מזלזל, כאילו הוא כבר ידע שאאחר.

״אליזבת," הוא אומר כשאני מתקרבת, הטון שלו חד וציני כמו המבט הירוק שלו. "עשר דקות שלך זה שעה של כל אדם נורמלי?"

אני שולחת אליו מבט עייף, מסדרת את התיק על הכתף. "אם אתה מחכה לי, כנראה שזה שווה את זה."

הוא מחייך את החיוך החצי-משועשע שלו, "מזל שאת יודעת."

אני צוחקת לעצמי, מנסה לא להראות לו איך לחיי מתחממות.
את האמת - אני יכולה להתרגל לזה.
ללראות אותו כל בוקר, נשען על המכונית שלו כאילו העולם הוא רק תפאורה בשבילו.
אני יכולה להתרגל לשמוע אותו אומר את השם שלי בטון הזה, כאילו הוא מתגרה בי ונותן לי מחמאה באותה נשימה.
אבל אני לא אגיד את זה בקול.
לא עכשיו, לפחות.
כי אם אגיד, אני אצטרך להודות—ביני לבין עצמי, אם לא בינו לביני—שאני מתחילה לחבב את זה.
את הרעיון של זה.

אנחנו מתחילים בנסיעה, הרדיו ברכב משמיע שיר ישן שאני לא מזהה, אבל המלודיה הרכה משתלבת בצורה מושלמת עם הדרך שעוברת על פנינו.
אני נשענת לאחור, נותנת למוזיקה למלא את החלל בינינו, אבל לא מצליחה להתעלם מהנוכחות שלו.
הידיים שלו מונחות על ההגה, האצבעות שלו תופסות אותו בביטחון שקט, כאילו הוא תמיד בשליטה, לא משנה מה.