קמפיין כפול

18

אחרי שאיאן עזב את בית הקפה אתמול, משהו באמא שלי השתנה.
היא נראתה אחרת – כאילו חזרה אליי, אפילו אם רק לרגע. ההתלהבות שלה ממני, הצחוק הקל שהיא השמיעה, העיניים הנוצצות האלה – הכול הזכיר לי את אמא שלי כפי שהייתה פעם.

זה לא היה עוד רגע של שקט, זה היה חי. ממש.
כאילו קיבלתי אותה בחזרה, לרגע אחד קטן.
הדבר הזה לא יצא לי מהראש כל הלילה.
והבוקר כשהגעתי למשרד, הדבר הראשון שהיה ברור לי שאני חייבת לעשות הוא לדבר עם איאן.

אני רצה למשרד שלו, הדופק שלי מרגיש מהיר מדי. אולי זה רק כי אני מתוחה, אולי כי כל מה שקרה אתמול הציף בי רגשות שעדיין לא הצלחתי לעכל.

אני פותחת את דלת המשרד שלי בלי לדפוק, נחושה לברר מה קרה ונחושה לבקש ממנו בקשה הזויה,

אבל איאן... איאן, כמו תמיד, שקוע במחשב שלו, לא מתרגש מהכניסה הפתאומית שלי.

הוא מרים את ראשו באיטיות, כאילו הוא ציפה לי.

"לפני שתכעסי על אתמול," הוא אומר בקור רוח, עיניו עדיין מרוכזות במסך, "לא רציתי לאכזב את אמא שלך, זה הכל."

אני עוצרת, מביטה בו, מנסה להבין למה הוא מתכוון.
"מה?" אני שואלת, מצמצמת את עיניי במבוכה.

הוא נשען לאחור, לראשונה מביט בי ישירות. "נו, כל עניין ה'חבר'... את לא הגבת, לא אישרת ולא הכחשת. את השארת אותי בין לאשר את זה לבין לגרום לאישה המתוקה הזאת לאכזבה. לא יכולתי לעשות את זה." עיניו מתרככות כשהוא אומר את זה, כאילו מבין את גודל הרגע.

אני עומדת שם, לא יודעת איך לעכל את מה שהוא אמר. הוא לא היה חייב להיכנס לסיטואציה הזאת, לא היה חייב להרגיש מחויב לדבר. אבל המילים שלו נגעו בי, יותר ממה שציפיתי.

"תודה לך על זה," נאנחתי, סוגרת את הדלת מאחוריי בעדינות. "האמת היא, רציתי לדבר איתך על זה. כלומר, לא ממש על עניין ה'חבר'," חייכתי קלות, "אבל כן על משהו אחר."

איאן הביט בי בתהייה, עיניו סקרניות.

"משהו בך -אלוהים יודע מה- גרם לה להיות הכי צלולה שראיתי אותה מזה שנים. היא הייתה... מוארת," הקול שלי רעד קלות כשהבנתי את המשמעות של זה. "היא זכרה את השם שלי. היא קראה לי 'ליזי'."

הוא שותק לרגע, נותן למילים לשקוע, ואז אומר בשקט, "אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל זה היה חשוב לי שהיא תהיה מאושרת, אפילו לרגע קטן."

"והיא הייתה," אני אומרת, עיניי מתמלאות זיק של התרגשות. "היא זכרה איך קוראים לה, איאן. זה היה פשוט... מדהים."

הוא מחייך חיוך קטן, עיניו מביעות הבנה עמוקה. "אני שמח לשמוע את זה," הוא אומר בפשטות, אבל הרגשתי את הכובד של מה שאמר.

נשמתי עמוק, מרגישה שזה הרגע לשאול אותו את מה שרציתי להגיד כל הלילה. "לכן... רציתי לבקש ממך טובה קטנה."

איאן מרים גבה, המבט שלו מתמלא סקרנות. "מה?"

"אני יודעת שזה מוזר, אבל..." לקחתי נשימה עמוקה, מסתכלת ישר לתוך עיניו לפני שהוצאתי את המילים. "תבוא איתי לבקר אותה בבית החולים?"

הוא שותק, לא ברור אם הוא מבולבל או מנסה להבין למה זה חשוב לי כל כך.
אבל אני יודעת שזה משנה.
איכשהו, נוכחותו גרמה לאמא שלי להתחבר שוב למציאות, אפילו אם זה היה לרגע אחד קטן ויקר.
ואני רוצה את הרגע הזה שוב. אני רוצה את אמא שלי שוב.

"אני לא מבין—" הוא התחיל, אבל אני קטעתי אותו.

"אני חייבת," אמרתי בקול רך, מתיישבת מולו בכיסא, מנסה להבהיר לו עד כמה זה חשוב לי. "בבקשה, איאן. אני חייבת לראות אותה שוב ככה, כמו בימים היפים."

הוא שתק לרגע, עיניו מתמקדות בי, ואז המשיך להקשיב.

"המצב שלה מתדרדר," המשכתי בקול רועד, "והלב שלי נקרע. אני לא מסוגלת לשבת איתה כשהיא לא זוכרת מי אני. כשהיא מדברת על אבא שלי כאילו הוא עדיין בחיים..." עצרתי לרגע, מרגישה את הדמעות שבדרך, מנסה לשמור על הרגשות בשליטה, לא רוצה לפלוט עוד פרט מידע שהוא לא צריך לדעת.

"בכל מקרה," נשמתי עמוק, "אני רק רוצה לשמוע אותה שוב קוראת לי 'ליזי שלי', אפילו אם זה יהיה רק עוד פעם אחת. ואיכשהו... אתה עזרת לזה לקרות."

הוא הביט בי בשקט לרגע, עיניו רכות ומלאות חמלה,
בלי להסס, הוא חייך ואמר, "היי, ליזי, את לא חייבת להסביר. אני אשמח לבוא איתך."