קמפיין כפול

23

אנחנו עולים במדרגות הצרות של הבניין הישן שלי והלב שלי דופק בטירוף.
אני לא מאמינה שפלטתי את זה, שאני הזמנתי אותו לכוס קפה. את איאן.
הבחור שתמיד שמרתי מרחק ממנו במשרד, זה שסירבתי בכל תוקף לפגוש מחוץ למסגרת המקצועית שלנו, עכשיו נכנס איתי אל תוך הדירה הקטנה שלי.

אני פותחת את הדלת בזהירות, והדירה הקטנה שלי נחשפת לפניו.
החלל מעוצב בסגנון אורבני – קירות לבנים עם נגיעות של אבן חשופה, מדפים עמוסים בספרים ובעציצים ירוקים. פינות החדר מוארות באורות קטנים וחמימים שמפזרים אור רך ונעים.

איאן עוקב אחריי פנימה ואני רואה אותו בוחן את החלל. אני כמעט שומעת את מחשבותיו כשהוא סורק את החדר – את ספת הבד הקטנה והרכה שלי, את השטיח הדקיק מתחת לשולחן העץ הקטן ואת העציצים שפזורים על אדני החלונות ועל המדפים.
אני לא יודעת אם הוא מבולבל או סתם מנסה להסתגל למקום הלא רשמי הזה.

"אתה יכול לשבת," אני אומרת במבוכה והוא מתיישב על הספה שלי.

אני לא מצליחה להוריד את העיניים ממנו, מהניגוד החד בין הדירה שלי לבין החליפה היוקרתית שהוא לובש.
החליפה הכהה שלו נראית כאילו נתפרה במיוחד בשבילו, יושבת עליו בדיוק מושלם, מבליטה את הכתפיים הרחבות ואת המבנה החסון שלו.
העניבה הקשורה היטב נראית כמעט זרה על רקע הבד הרך והצמרירי של הספה שלי.
אני רואה איך הבד האלגנטי של החליפה זורם על גופו כשהוא מתיישב בנוחות, ונדמה שהוא מרגיש קצת לא במקום בסביבה הזו.

לרגע אחד, אני לא יכולה שלא לשים לב עד כמה הוא נראה טוב – אפילו במרחב הפשוט והלא מתוחכם שלי.
השיער הכהה שלו סרוק לאחור וקצוותיו מעט מרושלות אחרי היום הארוך שעבר עלינו.
אני שמה לב איך האור הרך של הדירה משתלב עם הגוון הבהיר של עיניו הירוקות, נותן להן עומק מיוחד שלא ראיתי קודם.

הוא מביט בי, חיוך קטן בזווית הפה, כאילו הוא מבין בדיוק את כל מה שאני מרגישה כרגע.
אני מרגישה איך הלחץ בחדר יורד לרגע, והאווירה הופכת להיות אינטימית יותר, כמעט... ביתית.

אני מכחכחת בגרוני, מנסה לשבור את השקט שנוצר בינינו. "איזה תה אתה אוהב?" אני שואלת, ומתקדמת לכיוון המטבח הקטן שלי.

אני מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה, מנסה להתנהג כאילו הכל רגיל, כאילו זה לא מוזר בכלל שהאדם שאני נמנעת ממנו בעבודה, עכשיו עומד בסלון שלי.

בזווית העין, אני רואה את איאן קם מיד מהספה, כאילו משהו באווירה גרם לו להרגיש את הצורך להיות קרוב יותר.
אני שומעת את צעדיו על רצפת העץ, ואז, לפני שאני מספיקה להסתובב, הוא עומד לידי, מוריד את הג'קט שלו בתנועה איטית ובטוחה.
הוא תולה את הג'קט על משענת הכיסא הקרוב ונשאר לעמוד לידי במטבח, במרחק נגיעה ממני.

הוא לבוש עכשיו במכופתרת לבנה וחלקה, עם העניבה הכהה שלו שעדיין קשורה בצורה מושלמת.
אני שמה לב איך השרוולים של המכופתרת נמתחים על זרועותיו כשהוא מרים את ידיו כדי להתיר מעט את העניבה, נותן לעצמו רגע של נוחות במרחב שלי.