קמפיין כפול // הושלם

32

השעון המעורר מצלצל. שמונה ורבע בבוקר.
אני מתעוררת לאט, חצי מסונוורת מקרני השמש שחודרות בעדינות דרך המרפסת. החום נעים, ואני מתמתחת, מרגישה לרגע כאילו אני במקום אחר לגמרי, רחוק מכל הלחץ.

אני מסתכלת סביב ומיד שמה לב - החדר ריק לגמרי. איאן נעלם, וכל מה שנשאר ממנו זה הבגדים המקופלים שלו בצד, מסודרים אחד על השני כמו חיילים בשורה. אני מגחכת לעצמי, כמובן שהוא כזה מסודר גם בבוקר.

אני לא יכולה שלא לתהות לאן הוא נעלם כל כך מוקדם, אבל החדר כל כך שקט ונעים שאני לוקחת רגע לנשום, להישאר קצת יותר במיטה, ולהתמסר לשקט הזה.

אני נכנסת למקלחת, נותנת למים הקרירים לנקות ממני את שאריות הלילה. הם מחליקים במורד הגב שלי, מרעננים כל תא עייף. כשאני יוצאת, מתנגבת באיטיות, הטלפון שלי רוטט. הודעה מאיאן: "בעוד עשרים דקות נהיה למטה, באים לאסוף אותנו."

אני תוהה איפה הוא מסתובב בשעה כזו, אבל לא שואלת. מנסה לשכנע את עצמי שזה לא ענייני, למרות שיש בי סקרנות קטנה לדעת איך הוא פותח את היום.

ניגשת למזוודה ומחליטה על הג'ינס הבהיר בגזרה ישרה, הגופייה החומה עם הצווארון שמחמיאה לי כמו שאני אוהבת, ונעלי עקב חומות כהות שמשלימות את המראה. אני מעבירה מבט חטוף במראה, מסדרת את השיער, ולוקחת נשימה עמוקה. אני מוכנה.

אני מסיימת לסדר את האיפור כשעוד הודעה מאיאן קופצת על המסך: "את יכולה להזדרז? מחכה לך בלובי." אני מקמטת את האף, מביטה בשעון - השעה עוד לא תשע וכבר הוא לוחץ.

אני לא טורחת אפילו לענות.

אני בוחרת בתיק קטן שיעלה איתי לרכב וינשור בקלות על הכיסא. אני לא יודעת למה אבל המחשבה על היום שמצפה לנו קצת מרגשת אותי, אבל גם מכניסה אותי לאיזו דריכות מוזרה.

אני יוצאת מהמעלית ורואה את איאן עומד בלובי, נשען על אחד העמודים, ידיו תחובות בכיסים ועיניו נעולות על מסך הטלפון. כשאני מתקרבת, הוא מרים את המבט ומעיף בי מבט בוחן קצר, לפני שהוא מרים גבה קטנה.

"סוף סוף," הוא אומר בחיוך קטן, ניצוץ משועשע בעיניו, כאילו חיכה לראות כמה זמן אגרום לו לחכות.

"אתה ממש לחוץ על הזמן, הא?" אני עונה, מושכת את התיק שלי על הכתף.

"פשוט לא רוצה שדן וקרלי יתחילו בלעדינו," הוא מגיב, פונה לעבר היציאה ונותן לי מבט של 'קדימה'.

אני מהנהנת, מתאימה את צעדיי לצעדיו, לא נותנת לו את הסיפוק של לדעת שהתגובה שלו קצת הצליחה להרגיז אותי

אנחנו יוצאים מהמלון והנה המונית כבר מחכה לנו ליד המדרכה. הנהג מציץ בנו במבט מהיר ומסמן עם הראש לכיוון הדלת האחורית. איאן פותח את הדלת, נותן לי להיכנס ראשונה, ואז מתיישב לצידי.