קמפיין כפול // הושלם

22

איאן גורר אותי לאורך המסדרון של נקסה, עדיין מחזיק את ידי בחוזקה. היד שלו חמה, לוחצת בעוצמה, ואני מרגישה איך האחיזה שלו כמו מונעת ממני להתפרק.
אני לא אומרת מילה, מרגישה כאילו המילים שלי נעלמו יחד עם כל מה שקרה על הבמה.

הוא נעצר בפתאומיות מול דלת משרד אקראי.
בלי לחשוב פעמיים, הוא מסובב את הידית ודוחף את הדלת בכוח, פותח אותה בפראות.

"תיכנסי," הוא אומר בטון קר ונחוש, ואני נכנסת אוטומטית.
הוא סוגר את הדלת מאחוריי, והצליל הכבד שלה ננעל נשמע כמו חותם סופי לסערה שעדיין מרחפת מעלינו.

אני מתיישבת בכיסא מול השולחן, קפואה, ידיי עדיין רועדות קלות. אני צופה בו, לא מצליחה להבין מה קורה בתוך הראש שלו.

הוא מתחיל לצעוד הלוך ושוב, צעדיו כבדים וכמעט רועמים על הרצפה המבריקה. אני רואה איך הכתפיים שלו מתוחות, איך שרירי הזרועות שלו נמתחים תחת החליפה שלו, ואיך הוא נושם בכבדות, מנסה להרגיע את הכעס שמתפשט בתוכו.

אני שותקת. המילים נעלמו.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה שנלכדה בתוך סערה שאינה יודעת איך לצאת ממנה. אני צופה בו הולך הלוך ושוב, לא עוצר לרגע, העיניים שלו נוצצות בעצבים ואכזבה והידיים שלו קפוצות לאגרופים לצד הגוף.

צעדיו נהיים מהירים יותר וכבדים יותר, כמעט כמו רעם.
אני שומעת אותו ממלמל לעצמו – חצי משפטים, מילים חסרות פשר שמבטאות את הכעס והאכזבה שמבעבעים בתוכו. הידיים שלו מתנועעות בתסכול, והוא נעצר לרגע, מעביר את אצבעותיו בשערו הכהה בניסיון נואש לשחרר מעט מהמתח.

אני יושבת מולו, לא מצליחה להפסיק להביט בו.
הדמעות מתחילות לעלות לי לעיניים, ואני מרגישה איך הצריבה בגרון מתגברת עם כל שנייה שעוברת.

אני לא רוצה שהוא יראה אותי ככה – שבורה, פגיעה, אבל אני לא מצליחה לעצור את זה.
המילים של אותו האיש עדיין ננעצות בי כמו סכינים ואני מרגישה את הדמעות מחלחלות ופורצות החוצה, מסרבות לעצור.

ואז, לפתע, הוא נעצר.
עיניו הירוקות מתמקדות בי, והכעס שאפיין אותן מתחלף בהפתעה ובכאב.
הוא רואה אותי, רואה את הדמעות שלי ואני יודעת שאני כבר לא יכולה להסתיר את מה שאני מרגישה.
כל המילים נעלמות, ואני מרגישה איך הגוף שלי רועד מעט.

איאן צונח על ברכיו, מתיישב קרוב כל כך שאני יכולה להרגיש את חום גופו. הוא מושיט את ידיו קדימה, אוחז בברכיי החשופות בעדינות, כאילו מנסה לייצב אותי, להחזיר לי תחושת ביטחון.
אני מרגישה את חום כפות ידיו, המגע הזה כל כך עדין ומנחם, ואני לא יודעת אם אני רוצה להתרחק או להישאר קרובה אליו לנצח.

"אני כל כך מתנצל," הוא אומר, קולו נשבר ומלא בכאב שלא שמעתי אצלו מעולם. "בבקשה, אל תבכי." הוא מביט בי, והעיניים שלו מתמלאות ברגש שאיני מצליחה לפענח. יש שם תחושה של אכפתיות עמוקה, של דאגה כנה שאני לא בטוחה איך לקבל.