קמפיין כפול // הושלם

33

אנחנו חוזרים למלון אחרי הפגישה, מותשים אך מודעים לכך שאין מנוס מלהתחיל לעבוד על המצגות של מחר. החדר מואר באור חמים ורך והשטיח הרך כבר מכוסה בדפים מפוזרים, מסמכים, וכל חומר אפשרי שאיאן ואני הצלחנו לארגן ולהכין לקראת המחר.

איאן מתיישב קרוב מדי, קרוב יותר ממה שאני רגילה.
הוא גבוה מדי, רחב מדי, ותופס יותר מדי מקום על השטיח לידי.
חולצת הטי הכחולה שלו נמתחת על החזה הרחב, ושרירי זרועותיו בולטים מתחת לשרוולים כשהוא מכה מעט במקלדת הלפטופ.
השיער הכהה שלו עדיין מעט פרוע מהנסיעה חזרה ועיניו הירוקות מתמקדות במסך, אבל אני מרגישה שהוא מודע לכל תנועה שלי, לכל נשימה.

אני נושמת עמוק ומנסה להתמקד בשקפים.
אני מצביעה על פרט מסוים, מתארת את הנקודות החשובות, אבל ריח הבושם שלו, ריח עצי ועמוק שמרגיש כמעט בלתי הוגן, ממלא את חלל האוויר ומערער את הריכוז שלי.

"טוב, אז בשקף הבא צריך להדגיש את התועלות המרכזיות של הטכנולוגיה החדשה," אני אומרת, מכוונת את העט הצבעוני לעבר המסך ומרגישה איך המילים יוצאות לאט מדי, כמעט נאבקות לצאת מגרוני.

הוא מתקרב עוד, הכתף שלו מתחככת בשלי ברכות בלתי נסבלת.
החום שנפלט ממנו עובר אליי, והעור שלי נהיה רגיש יותר בכל מגע קליל שלו.

"את יודעת," הוא אומר, הקול שלו חלקלק ומלא חיוך סמוי, "אני תמיד מתרשם מהיסודיות שלך. את באמת מפתיעה אותי בכל פעם מחדש."

אני מגלגלת עיניים, מנסה להסתיר את ההסמקה שמתחילה לבעבע מתחת לפני העור. "אל תתחיל עכשיו," אני עונה בציניות, נאחזת בלפטופ כאילו הוא עוגן.
אני מעבירה את השקף במהירות, מנסה להראות שאני לא מושפעת, אבל ברור לי שאני נכשלת בזה.

כשהחיוך שלו ממשיך לשחק בזווית שפתיו, הוא מדלג בין המסמכים המונחים סביבנו, והיד שלו עדיין קרובה מדי. "אני לא מתחיל כלום," הוא אומר, קולו נשמע כל כך תמים שגורם לי לתהות אם הוא משחק איתי בכוונה. "רק מנסה להבין טוב יותר," הוא מושיט את העט לכיוון שלי, והאצבעות שלו כמעט נוגעות ביד שלי.

אני נושכת את השפה התחתונה, מנסה להיראות רגועה ואדישה, אבל זה לא עוזר שהלב שלי דופק כל כך חזק, עד כדי כך שאני בטוחה שהוא שומע את זה.
מה לעזאזל עובר עליו?  הוא אף פעם לא היה כזה... קרוב.

אני לא בטוחה אם זו הקרבה שלו שמשגעת אותי, או אם זו פשוט התודעה שלי שמפענחת הכל בצורה מוגזמת עכשיו כששנינו לבד, כאן, בין הקירות הסוגרים עלינו.

אני מרגישה את החום שלו ואת המבט הממוקד שלו, וזה גורם לי לאבד ריכוז לחלוטין.
אני מנסה לחזור למצגת, להעביר עוד שקף ולהתמקד במה שצריך להיות הדבר החשוב ביותר – העבודה.
אבל האופן שבו הוא מתקרב, הידיים שלו שמשחקות עם הדפים כאילו הוא לגמרי מרוכז רק בהם, גורמות לי להרגיש את נוכחותו הפיזית בכל רמ"ח אבריי.