קמפיין כפול // הושלם

56

-איאן-

אנחנו יושבים בחדר הקטן, ליד המיטה של אמא שלה.
היא יושבת בצד השני, כיסא קטן מדי מחזיק את המשקל של כל מה שהיא סוחבת על הכתפיים שלה.
אני רואה איך היא מתוחה – הגוף שלה זקוף, הידיים שלה על הברכיים, אצבעות מתעסקות עם קצה השרוול שלה שוב ושוב.

אבל הראש שלי? הראש שלי במקום אחר.

היא מלטפת את ידה של אמא שלה בעדינות, ואני רואה את הדרך שבה היא נושכת את שפתה התחתונה – אותו הרגל קטן שיש לה כשהיא חושבת יותר מדי.
אני מחייך לעצמי לרגע, זוכר איך זה תמיד הקסים אותי. תוהה לעצמי כמה פעמים קלטתי את עצמי מתבונן בה יותר ממה שצריך?
יותר ממה שהתכוונתי?

אני נזכר ברגעים אחרים שהיו לנו, רגעים שבהם הייתי בטוח שהיא מרגישה את זה גם.
הדרך שבה היא לפעמים מביטה בי כשאני לא שם לב, המבטים האלה שמתעכבים לשנייה אחת יותר מדי.
או הצחוק שלה – כשהוא אמיתי, כשהוא שובר את כל ההגנות שלה – איך הוא גורם לי לרצות לעצור הכול ולהישאר שם לנצח.

ולפתע אני מתגעגע לנשק אותה. אני רוצה לנשק אותה.
זו מחשבה טיפשית. לא נכונה. אבל היא שם, מחליקה לתוך הראש שלי כאילו תמיד הייתה שם.
בעצם, היא לעולם לא באמת עזבה.

אבל אני יודע שזה לא הזמן. זה לא המקום.

אני זוכר איך זה הרגיש – איך השפתיים שלה היו קרובות כל כך לשלי, איך המתח שהצטבר בינינו התפרץ באותן נשיקות, כאילו לא יכולנו להחזיק את זה בפנים יותר.
אבל הפעמים האלו היו תמיד רגעים קצרים, גנובים, שנשארו בינינו בלי המשך ברור.

אני עדיין מרגיש את המגע שלה, את הרכות ההיא.
עכשיו, כשהיא כאן, קרובה פיזית אבל רחוקה רגשית, אני מוצא את עצמי רוצה את זה שוב. לא רק את הנשיקה עצמה, אלא את מה שהיא ייצגה – רגע שבו הכול היה פשוט יותר.

היא מסתכלת עליי פתאום, כאילו היא מרגישה שאני בוהה בה יותר מדי זמן.

"מה?" היא שואלת, קולה חד, אבל לא ממש כועס.

"כלום," אני משקר, מנסה לא לחייך, מנסה לא להראות את מה שעובר לי בראש.

"אתה בוהה בי," היא אומרת, ומעבירה יד בשיער שלה בתנועה כמעט לחוצה.

"אני חושב שאת צריכה לנוח," אני אומר, מנסה להסיט את השיחה, אבל אני רואה שהיא לא קונה את זה.

"אני לא יכולה לנוח עכשיו," היא עונה והמבט שלה שוב חוזר לאמא שלה.

אני שוקל לומר לה את מה שאני באמת חושב – להגיד לה שהיא מדהימה אותי, שהיא גורמת לי להרגיש משהו שאני לא יכול אפילו להתחיל לתאר.
ושאני מתגעגע. מתגעגע למה שעוד לא קרה.
מתגעגע למה שאני כל כך רוצה שיהיה.
אבל במקום זה אני נשאר בשקט, כי אני יודע שהיא לא מוכנה לזה עדיין.