אני לא בטוחה מה הפריע לי בשלבי היום.
כלומר, היא תמיד קצת מפריעה – הריכולים המאולצים, החיוכים שנראים כמו מסיכה, והדרך שבה היא נוטה לעמוד קרוב מדי לאנשים.
אבל היום... משהו בה הציק לי יותר מהרגיל.
אולי זה הדרך שבה היא צחקה מכל מילה שאיאן אמר.
או איך היא העמידה פנים שהיא לגמרי בתוך השיחה, כשברור שהיא מתמקדת יותר במי שאומר את הדברים מאשר בתוכן עצמו.
והחלק האחרון? כן, טוב, החלק הזה הפריע לי במיוחד.
הפלירטוט הזה – הוא היה כל כך ברור, כל כך מוגזם, שזה גרם לי לרצות להתערב, להגיד משהו, למרות שלא היה לי שום תירוץ הגיוני לעשות את זה.
אבל למה זה מפריע לי בכלל?
זה הרי לא ענייני.
הוא יכול לדבר עם מי שבא לו, לצחוק עם מי שהוא רוצה, להיענות לחיוך המוגזם שלה או לא.
אלה החלטות שלו בלבד.
"אליזבת?" הקול החזק של אנטוניו חותך את האוויר ומוציא אותי בבת אחת מהמחשבות שלי.
אני מרימה את הראש, קולטת פתאום שכל העיניים בחדר מופנות אליי.
אני ממצמצת, מנסה להחזיר לעצמי את הריכוז, אבל המבט של כולם כבר מופנה לעברי, כולל איאן, שיושב בצד השני של השולחן עם הבעת פנים כמעט משועשעת. כמובן.
"סליחה, מה?" אני שואלת, מקווה שהטון שלי נשמע מספיק מקצועי כדי להסוות את העובדה שחלמתי בהקיץ.
"השאלה הייתה אם את מסכימה להציג את הדוח הפיננסי של מילאנו בפגישה הבאה" אנטוניו חוזר בקולו הסמכותי.
אני מיישרת את הגב בכיסא, מרגישה את החום מטפס ללחיי. "כן, כמובן," אני אומרת במהירות, מנסה להישמע בטוחה בעצמי.
"מצוין," אנטוניו אומר, ועובר מיד לנושא הבא, כאילו הוא לא שם לב לרגע הבלבול שלי.
אבל מבט חטוף הצידה מגלה את איאן.
הוא נשען לאחור בכיסא שלו, הידיים שלובות על החזה, וחיוך קטן – כמעט בלתי מורגש – מתעקל בזווית פיו.
אני מחזירה את המבט שלי לשולחן, מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. אבל כמובן, המחשבות שלי שוב נודדות
___
אני ממהרת לארוז את החפצים שלי אחרי הישיבה, הידיים שלי עסוקות אבל המחשבות מתרוצצות לכל עבר.
השעה כבר שלוש בצהריים, ואני יודעת שאני חייבת ללכת. אני צריכה לראות את אמא שלי.
כל דקה שאני לא איתה מרגישה כמו זמן מבוזבז, ואני לא יכולה להרשות לעצמי את זה עכשיו.
אני משליכה את המסמכים לתוך התיק, מסדרת את הטלפון בכיס, לובשת את הז'קט שלי בחצי תנועה מהירה. לרגע אני עוצרת, מאזינה לשקט היחסי שמסביב.
לא שמעתי את איאן מאז שהישיבה הסתיימה.
גם קתרין לא הגיעה היום, כך שההתחמקות שלי צפויה להיות קלה מתמיד.
אני צועדת במסדרון, מנסה לשמור על צעד מהיר אך לא מחשיד מדי.
ידיי מרגישות כבדות, אבל אני דוחפת את זה הצידה. עכשיו זה רק אני, המסלול הקצר לדלת היציאה ובית החולים שנמצא בראש סדר העדיפויות שלי.
כשאני מגיעה למעלית, אני מבחינה בהשתקפותי בדלתות המתכת – השיער שלי מעט פרוע מהיום הארוך, העיניים עייפות אבל נחושות.
אני מנסה להימנע מלהביט יותר מדי זמן, כי יש משהו במראה שלי שמזכיר לי כמה אני עייפה, כמה אני מותשת מהימים האחרונים.
המעלית מגיעה, ואני נכנסת, לוחצת על כפתור הקומה התחתונה וזורקת מבט לשעון.
שלוש ועשר דקות. אם אתפוס מונית מיד, אולי אפילו אספיק לעצור לקפה לפני שאגיע לבית החולים.
כשאני יוצאת מהבניין, השמש האפורה של אמצע החורף מקדמת את פניי.
הרחוב מלא באנשים שממהרים למקומות שלהם, ואני תופסת את עצמי מתערבלת בתוך ההמולה, מנסה להרגיש חלק ממשהו נורמלי לרגע.
אני שולפת את הטלפון שלי כדי להזמין מונית, מוודאת שהכול מוכן לנסיעה.
הדקות חולפות לאט, והמונית שלי מגיעה בדיוק בזמן.
אני נכנסת פנימה, מסמנת לנהג את הכתובת, ומשעינה את הראש על החלון.
הנסיעה שקטה יחסית, והעיר חולפת על פניי במריחות של אור ותנועה. אני עוצמת עיניים לרגע, נותנת לעצמי לנשום.
כשאני נכנסת לחדר של אמא, ריח התרופות והחומר המחטא מקדם את פניי, חודר עמוק לתודעה.
היא שוכבת על המיטה, נראית כל כך שבירה מתמיד.
העור שלה, שתמיד היה בעל גוון חמים ובריא, נראה חיוור כמו סדין. הפנים שלה רזות בצורה שמכאיבה לי לראות, כאילו כל רגע שחולף מרחיק אותה עוד צעד ממני.
אני מתקרבת לאט, מרימה כיסא ומתיישבת לידה.
היד שלה נחה על המיטה, דקיקה ועדינה, ואני שולחת את היד שלי ומחזיקה בה.
היא חמה, אבל החום הזה לא מספק לי את הנחמה שאני צריכה. העיניים שלה עצומות, הנשימות שלה שקטות אבל קצובות, כאילו כל נשימה היא מאבק קטן.
"אני פה, אמא," אני לוחשת, הקול שלי רועד.
אני מלטפת את היד שלה באצבעותיי, מקווה שהיא תרגיש אותי. "אני לא הולכת לשום מקום."
הזמן עובר לאט.
אני יושבת איתה, מנסה לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר.
אבל אז, מתוך הדממה, נשמע צליל חד של מכונה שמצפצפת. הפעם זה לא הצליל הרגיל, זה משהו שונה – חזק יותר, מהיר יותר.
ליבי דופק בפראות.
אני מרימה את מבטי למסך שמעל ראשה, ולא מבינה בדיוק מה אני רואה, אבל אני יודעת שזה לא טוב.
"אמא?" אני לוחשת, קולי מלא בפחד.
המצפצוף מתחזק, וקולות צעדים נשמעים במסדרון.
אני קמה מהר, פותחת את הדלת וקוראת בקול רם, כמעט צועקת, "מישהו יכול לעזור? דחוף!"
הצוות הרפואי נכנס בריצה, רופאים ואחיות נראים מכל עבר. החדר מתמלא באנשים תוך שניות, והדממה השברירית מתפוצצת לתוך כאוס של פקודות, תנועות מהירות ורעשים של מכונות.
"אפשר לעזור לך לצאת?" שואלת אחת האחיות ברוך, אבל אני נעמדת במקומי, מסרבת לזוז.
"אני לא יכולה לעזוב אותה," אני אומרת, קולי רועד. "היא צריכה אותי פה."
אבל אחד הרופאים, גבר גבוה עם מבט רציני, תופס בעדינות את זרועי. "אנחנו צריכים אותך מחוץ לחדר. עכשיו." הוא אומר, והקול שלו לא משאיר מקום להתנגדות.
"לא!" אני צועקת, מנסה להתנגד, אבל הוא מוביל אותי בעדינות אך בתקיפות אל מחוץ לחדר.
הדלת נטרקת מול פניי, ואני נשארת עומדת במסדרון, הלב שלי מתפוצץ מבפנים. הידיים שלי רועדות, ואני מרגישה חסרת אונים בצורה שלא חוויתי מעולם.
אני נשענת על הקיר הקר, מנסה להחזיק את עצמי יחד, אבל הדמעות זולגות לפני שאני מספיקה לעצור אותן.
YOU ARE READING
קמפיין כפול // הושלם
Romanceתמיד ידעתי שאני לא סובלת את איאן. מהרגע הראשון שהוא נכנס למשרד, עם אותו חיוך שחצני והביטחון המופרז שלו, ידעתי שזה לא ייגמר טוב. זה לא היה קשור לזה שהוא מושך - אני לא טיפשה, ברור ששמתי לב. כל מי שעוברת לידו לא יכולה להתעלם מהעיניים הירוקות שמציצות...
