קמפיין כפול // הושלם

סוף

אני יושבת במיטה, מתחת לשמיכה עבה שמרגישה פתאום כמו משקל בלתי נסבל על גופי. החדר אפלולי, רק אור הטלפון בידי שובר את החשכה, מאיר את פניי בקור לבן שלא משתלב עם החום שאני מנסה להרגיש.

הלילה מסביב דומם. שקט מדי. כאילו כל העולם עצר את נשימתו, אבל בתוכי הכול רועש. מחשבות מתרוצצות כמו סערה בלתי נראית, לוחשות זו לזו, מנסות למשוך אותי לכל כיוון אפשרי.

על המסך מופיע השם שלו.
איאן.

האצבע שלי מרחפת מעל כפתור השיחה, רצה במעגלים, כאילו היא לועגת לי על ההיסוס.
אני יודעת שזה רק צעד אחד קטן, רק לחיצה אחת, ואני שם.
זה אמור להיות פשוט, קל. אבל זה לא. זה מרגיש כמו צעד ענק, כמו החלטה שאין ממנה דרך חזרה.

אני בוהה במסך, והמחשבות שלי צוללות אחורה.

המילים שלו ברכב עדיין מהדהדות בראשי, ברורות כאילו נאמרו רק לפני שנייה:
"להתנשק איתך היה הדבר הכי טוב."

איך הוא אמר את זה בכזו קלות, בכזו כנות. כאילו זו עובדה פשוטה, ברורה מאליה, שאין שום צורך להוסיף לה הסברים.

ואז אני נזכרת ברגע ההוא, כשהיד שלו נחה על הברך שלי. התנועה הייתה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, אבל העוצמה שלה הייתה גדולה מדי.
אני זוכרת את החום שהתפשט ממנה, את התחושה שזה לא רק מגע - זו אמירה. משהו שלא נאמר במילים אבל הדהד בי יותר חזק מכל שיחה שהייתה לנו.

אני מרגישה את הזרמים האלה שוב, כאילו המחשבה עליו מפעילה כל תא בגוף שלי. כאילו הגוף שלי זוכר את המגע הזה טוב ממני.

אני נושמת עמוק, מנסה להשתלט על המחשבות שלי, על הספקות שמציפים אותי מכל עבר.

למה זה כל כך קשה?

אני חושבת על המבט שלו.
אותו מבט ישיר, רך, שהצליח לחדור דרך כל ההגנות שלי. הוא אף פעם לא דרש ממני להיות מישהי אחרת. הוא רק היה שם, מבקש ממני בעדינות להיות מי שאני. אני זוכרת את הקול שלו, את המילים שלו שאמר לי ברכב:
"אני כאן, ואני לא הולך לשום מקום."

המילים האלו נצרבו בי. כמה אנשים אמרו לי דברים כאלה? כמה באמת התכוונו לזה?

אני עוצמת עיניים לרגע, מנסה לדמיין מה הוא יגיד אם אחליט להתקשר.
האם הוא יענה מיד? האם הקול שלו יישמע רך כמו תמיד? האם הוא יהיה מופתע? או שאולי הוא יחשוב שאני עושה טעות, שאני לא יודעת מה אני רוצה?

אני פוקחת עיניים שוב, מביטה במסך. השם שלו שם, מחכה, כמעט לוחש לי: תלחצי כבר.

"פשוט תלחצי," אני לוחשת לעצמי, אבל היד שלי נשארת באוויר, כאילו הכובד של ההחלטה עוצר אותי מלזוז.

המחשבות מתערבבות בראשי - המריבות שהיו לנו בתחילת הדרך, כל הפעמים שהרגשתי שהוא דוחף אותי רק כדי לראות אותי נאבקת, ואז הרגעים שבהם הבנתי שזה לא היה כדי לפגוע בי, אלא כדי לאתגר אותי, לגרום לי לגדול.

אני נזכרת בטיסה למילאנו, כשישבנו זה לצד זו. איך הוא לא אמר הרבה, אבל הנוכחות שלו הייתה שם, חזקה כמו מגן.
אני נזכרת ברגעים הקטנים, הנשיקות ההן - אותן שניות גנובות שבהן שכחתי מהעולם, שכחתי את הפחד שלי, נתתי לעצמי פשוט... להיות.

ואז אני נזכרת בכל הפעמים שבהן נסוגתי לאחור, כי לא העזתי. כי פחדתי ממה שזה אומר.

אבל עכשיו, כשאני לבד בחדר שלי, כשאני בוהה בשם שלו על המסך, אני מבינה משהו חשוב. זה לא הולך להיעלם. זה לא משהו שאוכל להדחיק יותר.

אני לוקחת נשימה עמוקה, והיד שלי נעה כמעט מעצמה.

אני לוחצת.

ברגע שלחצתי, אני מרגישה איך כל הכובד בראשי מתפוגג. זה כבר לא על התוצאה - זה על עצם הבחירה.

הצלצול הראשון מהדהד בחדר השקט כמו רעם. אני מרגישה את הדופק שלי עולה, מהיר מדי, רועש מדי.
השני גורם לי לעצום עיניים, כאילו אני מנסה להגן על עצמי מהתגובה שלו, מהמחשבה על מה שהוא יגיד.
השלישי... הוא עונה.

"ליזי," קולו רך וחם, כאילו הוא חיכה בדיוק לרגע הזה.

וברגע הזה, אני שומעת בקולו את מה שאני מפחדת להודות בו - ההבנה שגם אני חיכיתי לו. תמיד.