העולם סביבי מתחיל להסתובב בצורה נעימה ומטשטשת, והבר הפך למערבולת של צבעים, קולות, וצחוק שמתערבב אחד בשני.
אני לא זוכרת כמה כוסות שתיתי, אבל כל לגימה הרגישה כמו גל קטן שמטשטש את כל הדאגות והמתחים של היום הארוך הזה.
אני שומעת את קרלי לידי, צוחקת על משהו שאני לא בטוחה שאני לגמרי מבינה. משהו על איאן ועל הדרך שבה הוא זורק מבטים רציניים לכל עבר, כאילו שומר עליי.
זה מצחיק אותי, אז אני מצטרפת לצחוק, והקול שלי יוצא גבוה מדי, כאילו לא באמת שייך לי.
אני מתנדנדת קצת בכיסא ומניחה את הראש על הכתף של קרלי לרגע, המוסיקה ברקע מכה בי בגלים רכים.
"את יודעת," אני אומרת, ומרגישה שהשפה שלי כבדה בצורה מוזרה, "החיים... הם כמו... כמו הבר הזה." אני לא בטוחה למה אני מתכוונת, אבל זה נשמע עמוק, אז אני מגחכת לעצמי.
קרלי מסתכלת עליי בחיוך סבלני, מנסה לא לצחוק.
איאן מתקרב אלינו, ופרצופו נראה קצת מטושטש, אבל העיניים הירוקות שלו מבריקות בצורה שמצליחה לחדור דרך הערפל השיכור שלי.
"את בסדר, ליזי?" הוא שואל, והקול שלו רך בצורה שמגרה לי משהו בתוך הבטן.
אני מנופפת ביד, מנסה לסמן לו שאני בסדר גמור, רק שהיד שלי עושה תנועה מוזרה יותר מדי.
"אני בסדר!" אני מכריזה, אולי קצת יותר מדי בקול רם, "מעולם לא הייתי בסדר יותר!" ואז אני צוחקת לעצמי, כי זה משפט מטופש כל כך.
עוד מישהו ניגש להציע לי שתייה, ואני מסתובבת אליו עם חיוך גדול. "תודההה," אני גוררת את המילה, "אבל נראה לי ש... זהו. המסע שלי הסתיים פה." אני מצביעה למטה לכוס הריקה שלי, מרגישה כמו פילוסופית שיכורה.
איאן נאנח, ולמרות שהוא מנסה להיראות רגוע, אני מבחינה בזווית הקטנה של החיוך שעל שפתיו. "אני חושב שאת שתית מספיק להיום," הוא אומר, ונשמע כמו מישהו שמכיר אותי טוב מדי.
הגוף שלי מרגיש קליל ונפלא, כאילו שום דבר בעולם לא יכול לעצור אותי. "אני רוצה לרקוד!" אני מכריזה, זרועותיי מתנופפות באוויר, ואני בקושי שמה לב שאני כמעט מאבדת שיווי משקל.
הצחוק שלי מתפרץ, ואני מרגישה איך הידיים החזקות של איאן נכרכות סביב מותניי כדי לייצב אותי, מחזיקות אותי קרוב אליו, חום גופו עוטף אותי לרגע.
"לא בטוחה שזה רעיון טוב," הוא ממלמל לתוך אוזני, אך אני רק מניפה את ראשי ומגחכת, כאילו כל מה שהוא אומר הוא שטות גמורה.
"אני בטוחה שזה רעיון מעולה!" אני עונה לו ומנסה להסתובב, אבל מרגישה את כפות ידיו שומרות עליי בעדינות אך בהחלטיות.
"אני חייבת לשירותים," אני מכריזה פתאום, כאילו זה הדחף הכי חשוב בעולם, ומתחילה לפסוע ברגליים לא יציבות לכיוון שירותי הנשים.
YOU ARE READING
קמפיין כפול
Romanceתמיד ידעתי שאני לא סובלת את איאן. מהרגע הראשון שהוא נכנס למשרד, עם אותו חיוך שחצני והביטחון המופרז שלו, ידעתי שזה לא ייגמר טוב. זה לא היה קשור לזה שהוא מושך - אני לא טיפשה, ברור ששמתי לב. כל מי שעוברת לידו לא יכולה להתעלם מהעיניים הירוקות שמציצות...
