אהבה מומרת לשנאה

פרק 60

ריידר-

אני לא מצליח להתרכז בשיעור, כרגיל. המחשבות שלי נעצרו על קיל ולא ממשיכות הלאה. אני מאגרף את היד שלי, נזכר בחיוך היפה והמעצבן שלו כשהוא אמר לי שאני הכי חשוב לו. אני משחרר את האגרוף, לוקח נשימה עמוקה.

יש לי חוסר ביטחון, וזה הדבר שתמיד ערער אותי. מה קיל מוצא בי בכלל? אני רזה, התעללו בי, אני לא חושב שאני נראה טוב. אני לא רואה בי שום דבר חיובי, אז מה הוא מוצא בי? דווקא אני משאר כל התלמידים?

למה הוא נכנס לחיים שלי ושינה הכל? הרג את המתעללים שלי, נהיה הגבר הכי חשוב בחיים שלי. בשביל מה הוא עושה את כל זה, למה אני עד כדי כך אהוב בעיניו?

כשראיתי איך נשים מסתכלות עליו ועל השרירים שלו בעיניים עם לבבות, זה צרב אותי מבפנים. כשראיתי את הקנאה של שאר התלמידים בכושר והחוזק של קיל, הרגשתי לחץ בחזה.

כשרבתי ועקצתי את קיל בנוגע לזה, הוא רק חייך אליי, הרגיע אותי וסיפר לי שאני הכל בשבילו. למה הוא צריך להיות כזה מושלם? הוא עוצמתי, מאיים, מפחיד, רגיש, חמוד ומיוחד דפוק. אני זוכר שבולנטיין הוא רצה שאירה בו עם האקדח שלו. איזה גבר דפוק יש לי.

אני לא יודע למה הוא מיהר ללכת, אני דואג לו. הייתי צריך לשאול מה קרה. אני רוכן קדימה בשולחן, קובר את ראשי בזרועותיי. לא אכפת לי מהשיעור הזה, אני רק רוצה לדעת מה עם הגבר שלי. "משהו קרה?" ג'ניפר שואלת בדאגה לידי, אני מרים מעט את ראשי. "אני דואג לקיל." אפה מתקמט בזעף. "אין לך מה לדאוג לו, אתה יודע מי הוא ומה הוא."

אני זוקר גבה, זה עדיין לא מוריד מהדאגה שלי. "נכון אבל הוא גבר רגיש," היא משמיעה רעש של בחילה ואני מזדקף. "ג'ניפר דיברנו על זה." היא לא יכולה להיות חברה שלי אם היא נגד הבן זוג שלי. "אני יודעת, מצטערת. עובדת על עצמי." אני מרים את היד שלי, "כן ריידר?" המורה הבחינה בי. "אני יכול להתפנות?" היא מהנהנת ואני קם, ג'ניפר נראית מעט מצוברחת.

אני יוצא מהכיתה כשהטלפון בכיס שלי, חושב להתקשר לקיל. אני לא יודע מה להגיד בדיוק, אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר. אני הולך לכיוון השירותים, אחרי דקה שולף את הטלפון מהכיס, ואז שומע צליל חד שקורע את השקט ששרע במסדרון. צליל של כדור. כעבור רגע נשמעת אזעקה. "אנחנו נכנסים להסגר, תיכנסו לכיתות. במהרה." הכריזה גורמת לבהלה. אני מסתובב ורץ בחזרה לכיוון הכיתה.

כעבור כמה שניות, אני רואה את ג'ניפר יוצאת מחוץ לכיתה. "לאן את הולכ-" אני מנסה להגיד, "ריידר בוא!" היא קוטעת אותי בזעקה, ומושכת אותי מהיד. אנחנו רצים לכיוון ההפוך.

"לאן?! אנחנו צריכים להתמגן בכיתה!" אנחנו רצים ליד הלוקרים, לא מבין לאן. "אי אפשר! הם כולם בפאניקה וכבר נעלו את הכיתה. אני יצאתי כדי להביא אותך והם נעלו אותי בחוץ." אני נשאר חסר מילים מכך שמשאירים אותנו בסכנה.