אהבה מומרת לשנאה

פרק 47

קיל-

נדפקתי ברמה קיצונית, אני לא רק אוהב את ריידר, אני מתחיל לחשוב שאני אובססיבי אליו. כשהכנתי לו את ארוחת הבוקר, צפיתי בו בשקט. מחשבותיי היו שקועות בנימוסים שלו, בעדינות שלו, בעיניו החמימות ובחיוך הכובש שלו.

כל פעם שאני מסתכל עליו, פעימות ליבי מאיצות. כשעינינו נפגשות הצורך שלי להצמיד אותו אליי חזק. קשה לי לשמור את ידיי לעצמי כשאני בנוכחותו. אני לוגם כל מה שיוצא מהפה שלו בשקיקה, כל השטויות שלו. כל פעם שאני לא לידו, אני חושב עליו. אני מוצא דרך להגיע אליו.

כמו מה שהיה עם ג'ניפר, למרות שידעתי שריידר נמצא איתה, שהוא ישן. בכל זאת הייתי חייב לראות אותו, לשמוע אותו ולהרגיש אותו. הוא כמו סם שאני לא צריך, אלא חייב. כשאני עם ריידר אני חי. לפניו ידעתי רק חוסר רחמים, איך להכאיב, איך להקהות את הרגש ואיך להיות אוכף שמתנייד כמו רובוט.

"על מה אתה חושב?" השאלה שלו חודרת למחשבות שלי, ואני מביט לצידי, ריידר נוהג ברכב שלי. הוא ביקש מוקדם יותר לנהוג, לאחר שסיים את ארוחת הבוקר שהכנתי לו. לעולם לא נתתי למישהו לנהוג ברכב שלי, אפילו לא לטיאגו. עוד יותר שאני זה שתמיד נוהג.

אם הייתי ברכב ולא הייתי הנהג זה היה בגלל שאחד ההורים שלי נהגו, לעולם לא הייתי זה שלא נוהג. "תגיד משהו, אתה רק מסתכל עליי." הוא מגחך. "אני חושב שאתה יודע את התשובה." ריידר צוחק. הטלפון שלי מצלצל, אני רואה שזה אבא שלי ועונה לשיחה. "כן אבא?"

"איפה אתה?" עיניו של ריידר מתרוצצות ביני לבין הכביש. "בדרך לתיכון." מוזר לי להוציא את זה מהפה. "אני צריך אותך, תגיע בהקדם." הוא מנתק את הטלפון, קולו היה מהול בכעס. "משהו קרה?" אני מניד את ראשי לשלילה. "לא משהו שקשור אליך בון."

                              ~

ברגע שאנחנו מול התיכון, אני וריידר יוצאים מהרכב, הוא לוקח מהמושבים האחוריים את התיק שלו. "מתי תחזור?" אני מניד את הראש שלי כשאני לא מצליח לרסן את החיוך שלי. "מה?" הוא שואל בבלבול. "אם תמשיך להסתכל עליי במבט הזה, אני אחנוק אותך."

הוא מגלגל את העיניים שלו. "אני לא יודע על איזה מבט אתה מדבר." אני לוקח צעד לעברו, הוא מרים את מבטו ואני מניח יד על המותן שלו, מושך אותו לעברי, תופס את סנטרו ומנשק אותו. "ר-רואים אות-תנו." הוא ממלמל לתוך הנשיקה.

ריידר מנתק את הנשיקה, בוהה בי עם עיניו המזוגגות. "אנחנו ביחד?" עוד שאלה מזדיינת, הוא אוהב לשאול כשאלות כשאנחנו מתנשקים. "זו שאלה דפוקה, אנחנו ביחד מהרגע שראית את הנחש שלי." עיניו נפערות, פניו עוטות גוון אדום. "אני מתכוון כשפגשת את סליפר ביום שהגעת אליי." הוא נוגע בעורף שלו במבוכה, עכשיו מבין את הכוונה שלי.

הטלפון שלי מצלצל, ואני שוב רואה את שמו של אבי על המסך. פאק. "אני כבר מגיע," אני אומר, כאוכף אני אמור להתייצב ברגע שהוא קורא לי, ותמיד זה היה ככה. אבל בא לי להיות בקרבתו של ריידר, לעזאזל.

"אני אחזור בון." אני נכנס לצד הנהג, מוריד את החלון. "אתה מאחר לשיעור שלך." אני מציין, ריידר זוקף אצבע שלישית לעבר התיכון.  כמה שאני אוהב אותו.

"אתה מאחר להרוג אנשים." הוא עוקץ אותי, "אל תדאג, לזה אני לעולם לא אאחר." אני קורץ לו ונוסע, דרך המראות אני יכול לראות את ריידר פוסע לעבר התיכון, איך זה אפשרי שהוא הדבר הכי חשוב לי בחיים?

                                ~

אני דופק על דלת משרדו של אבא שלי, "תיכנס קיל." הוא אומר בקול הקאפו שלו, אני נכנס ורואה את טיאגו יושב מולו, כשמארק יושב לידו. "איחרת. היית איתו, נכון?" אבא מיד שואל, אני מהנהן.

"יופי, זו התשובה היחידה שהייתי מקבל לאיחור שלך." בעבר כשההורים שלי התאהבו, אבא שלי גם היה מאחר לפגישות שלו ואבא שלו לא אהב את זה.

"מה קרה?" אני מתיישב ליד טיאגו. "קיל, אתה והבן שלי חברים טובים. אתה מכיר אותו, אתה יודע שהוא מפגר." מארק אומר, טיאגו חושק את הלסת שלו. "לא אמרתי משהו רע, רק שאני לא אוכל לצפות בהם מתנשקים. הבן זונה הזה ש-" אבא שלי נותן מכה לשולחן וטיאגו נדרך. "טיאגו, תכבד את הבן שלי. אל תשכח שהוא החבר שלך."

"אני מכבד את קיל, אין לי בעיה עם זה שהוא הומו." על זה הם עוד רגע חונקים את טיאגו? "לטיאגו אין בעיה עם זה, אני יצאתי דפוק. כעסתי בלי לחשוב," אני מודה, טיאגו נראה מוכה הלם. "מה הוא דחף לך אצבע לתחת ותכנת אותך מחדש?" בהלה תוקפת אותי מדבריו, פאק למה שהוא יגיד דבר כזה?

"תשתוק טיאגו." אני נוהם, מארק מגחך. "אני רואה את השינוי בך קיל, אותו דבר עברתי עם אמא שלך." אבא מסנן מפיו. דפיקות בדלת נשמעות, וחיוך מידי נפרש על פניו של אבא שלי. "תיכנסי אוצר." הוא מזהה את אמא לפי הדפיקות העדינות שלה. הדלת נפתחת ואמא נכנסת עם חיוך חמים.

"באתי לראות שאתה לא קשוח מדי איתם." היא מתקרבת לאבא שלי, הוא נעמד, כורך את ידיו סביבה ומנשק את צווארה. "אני קשוח? אוצר, אני רך יותר ממך." מארק משתעל, נחנק משום דבר. אבא שלי יורה חיצים לעברו. "אני לעולם לא אתרגל לזה, המזדיין הזה הרג יותר ממאות גברים רק בעזרת ידיו." מארק מסביר.

"קיל, מה דעתך להזמין את החבר שלך היום לארוחת ערב?" אמא שואלת, אני מעווה את הפנים שלי. כפי שאני מכיר את בון, הוא כנראה יקבל התקף לב, למרות שהוא היה פה.

אני מנסה לפצות את הפה שלי, לסרב להזמנה שלה ואני מבחין בעיניו המבעיתות של אבא שלי, הוא משדר לי 'תעשה את מה שאמא שלך ביקשה' אני נאנח. "כן, הוא יגיע היום." היא נראית מאושרת.

"כדי שאתחיל עם הבישולים," היא ממהרת לצאת מהמשרד, וכל הזמן הזה עיניו של אבי עקבו אחריה. "היא הלכה, תפסיק להסתכל על הדלת." מארק אומר ואני מגחך, אבא שלי חוזר להביט בנו.

"תלכו להתאמן ביחד, אין דבר שפותר דברים יותר מאימון משותף." טיאגו נעמד, נראה שהוא עומד לסרב לאבא שלי. "תודה על ההצעה אבל אני אוות-" אבא שלי קוטע אותו.

"זו לא הצעה טיאגו, זו פקודה. ואם תעבור על פקודה שלי, אתה תישא בתוצאות." קולו קריר, מאיים, ואפילו שערותיי סומרות מהאווירה הקטלנית. "טיאגו, תעשה מה שלארק פקד."

מארק מחזק את פקודת אבי. אני נעמד, יוצא מהמשרד של אבא שלי, טיאגו מאחוריי. הוא ממלמל קללות בלחש, אני בקושי מצליח להבין דבר שיוצא מהפה שלו. האימון יעזור לו גם לפרוק עצבים.