אהבה מומרת לשנאה

פרק 61

קיל-

הדלתות האוטומטיות נפתחות לפניי, ואני כבר שועט לבפנים, אין לי זמן לבזבז. אני רואה תור מול הדלפק, אנשים עם כרטיסים שמסומנים במספרים בידיהם. יש שלט מכוון לעמדת כרטיסים, לקחת כרטיס ולחכות לתור שלי, זה על הזין שלי.

אני חותך את האנשים שבתור, ומניח יד על הפה של מי שמדבר עם המזכירה, מעיף אותו הצידה. הוא נופל לרצפה. החיוך שלה נעלם בשנייה שהיא רואה אותי. "אני מחפש מישהו.”

הקול שלי נמוך. יציב. היא רוכנת מעט קדימה כדי לראות את הגבר שדחפתי לרצפה. "שבי ותתרכזי," אני מתיז, היא מיד יושבת ומסתכלת עליי בעיניים פעורות. "שם המטופל?" היא שואלת, האצבעות שלה כבר רועדות.

אני נשען קדימה, משלב את ידיי.  "ריידר." להגיד את שמו של הגבר שלי בצורה כזו לאחר שלא הצלחתי להגן עליו, מכאיבה לי. "יש… יש-ש כמה-" היא מגמגמת בפחד, אני מכה בדלפק. היא קופצת בבהלה במקומה.

"אל תבזבזי לי זמן." העיניים מאיצות בה.
"הוא הגיע לפני פחות משעה," אני מוסיף, הקול שלי נהיה שקט יותר. חד יותר. "פגיעת ירי." אני שומע את זה יוצא ממני, וזה עדיין לא מרגיש אמיתי. ריידר. ירי.

משהו בי מתכווץ. פאק, הבן זוג שלי נורה.  המזכירה ממצמצת מהר, מתחילה להקליד.
"כן… אני רואה… ריידר… פצוע ירי…" שיניי מתחככות בעוצמה. "איפה." אני דורש לדעת.

"קומה שנייה, מסדרון שמאל, חדר 214, הוא יצא מניתוח לפני חצי שעה." הגוף שלי זז לפני שהראש מספיק לעבד. אבל אני עוצר, לשנייה אחת
ומסתובב אליה שוב.

"אם מישהו ינסה לעצור אותי יהיה פה ערימה של גופות." היא מהנהנת, אני ממשיך ללכת, הצעדים שלי כבדים מדי בשביל המקום הזה. כל צעד מהדהד לי בראש. ירי. מישהו ירה בו.

המחשבה הזאת לא עוזבת את הראש שלי, אני עולה במדרגות במקום במעלית מפני שאין לי סבלנות לחכות עוד שניה. אני שולף את הטלפון מהכיס ומחייג לטיאגו. השיחה נענית, "תמצא את מי שירה בריידר, תביא אותו לצינוק." אני לא מחכה לתשובה ומנתק.

אני נכנס לקומה השניה, הולך במהרה במסדרונות.
מסתכל על המספרים של החדרים… 211…212… 213… ואז אני נעצר במקומי, מול דלת מספר 214. אני בולע את הרוק שלי, מניח את היד על ידית הדלת וקופא. ברגע שאני אכנס לשם, אני אראה את ריידר אחרי שנורה, אראה אותו סובל.

אני הרגתי מאות אנשים, ערפתי איברים, חתכתי בשר. ואני לא חושב שאוכל לעמוד בריידר מעט סובל. אני לוקח נשימה עמוקה, דוחף את הדלת ונכנס. ריח החיטוי מכה באפי, אני רואה וילון, ומאחורי הוילון הזה נמצא ריידר. פאק, אני מניח את ידי על הוילון ומסיט אותו הצידה. הלב שלי חודל מלפעום. ריידר שוכב על המיטה, עורו חיוור כסיד, לפי המוניטור דפיקות הלב שלו חלשות.

התחבושת על הצד שלו נוקשה ומסודרת, סימן לניתוח שעבר. הכדור פגע בצד הבטן, פצע עמוק שהצריך תפירה ושיקום, היד שלו מונחת רפויה על המיטה, רצועת עירוי מחוברת לו לזרוע. האצבעות שלו כמעט לא זזות, השרירים נראים מותשים. הנשימה שלו שטוחה, מדי פעם נושמת קצת חזק יותר כשהגוף מנסה להתאושש.