אהבה מומרת לשנאה

פרק 50

ריידר-

אני מתחיל לחשוב שזו הייתה טעות להסכים להצעה של קיל, בנוגע לארוחת ערב עם ההורים שלו. אבל זה כבר מאוחר מדי, אנחנו ברכב בחנייה מול הבית שלו, כשיש חיילים חמושים שומרים על הכניסה והיציאה.

"אתה בסדר?" קיל שואל, אני מניד את הראש שלי. "ל-לא. אני לחוץ, מה אם אפשל?" אני שואל בדאגה וחיוך נפרש על פניו. אני לא מבין את פשר החיוך.

קיל רוכן אליי, מניח את הזרוע האגרסיבית שלו סביבי ומושך אותי לעברו. אני לוקח נשימה חדה. "אבא שלי כבר אוהב אותך, ואמא שלי רק מחכה להכיר אותך. תאמין לי בון, אם אני אוהב אותך, אין מישהו שלא." אני מרגיש את לחיי מתלהטות מדבריו.

"פאק אני צריך יותר ממך," הוא יוצא מהרכב, גבותיי מצטופפות בבלבול. קיל פותח את הדלת במושב שלי, מוציא אותי ממנו ופותח את הדלת האחורית של הרכב דוחף אותי לבפנים. אני נופל לאחור, וקיל נכנס, גוהר מעליי.

"ההורים שלך מחכים לנו," אני מזכיר לו, הוא מגחך. "תאמין לי, אבא שלי מנצל כל הזדמנות שיש לו כדי לתקוף אותה." הוא קורץ לי, שניהם אותו הדבר. "ובינינו? אמא שלי יותר גרועה ממנו בקטע הזה." קיל לוחש ואני מניח את כפות ידיי על גופו הקשיח של קיל.

מרגיש את שריריו מתמתחים, יש לקיל חזה מוצק, ואפילו שהוא עם חולצה אני יכול להרגיש את הקוביות המסורטטות שלו בצורה מושלמת.

"בעצם אתה צודק, אני לא רוצה שזה יהיה מהיר. אני רוצה שזה יהיה איטי. נלך לארוחה, אחרי זה כשאחזיר אותך לבית שלך.." קולו נהיה צרוד, אני מזדקף, מעביר את כף ידי בשיערו השחור המבולגן. "אבא שלך מפחיד אותי." אני מודה.

"אבא שלי מפחיד את כולם, אני יודע שהוא מכבד אותך. ותאמין לי, לזכות בכבוד מאבא שלי זה כמעט ובלתי אפשרי." אני נאנח, הוא לא יודע שאבא שלו הרג את החיילים שלו מולי.

"קדימה, אני שומר עליך." הוא מוציא אותי מהרכב ונועל אותו, קיל כורך את כף ידו סביב הגוף שלי ומצמיד אותי אליו. "אתה רוצה שההורים שלך יראו אותנו ככה?" קיל נעצר וגופי נעצר איתו.

ללא הבנה למה, הוא מאגרף את היד שלו ומשפשף את הראש שלי, זה כואב. "תפסיק!" קיל עוצר, "בדקתי אם יש לך מוח בון. כי אתה צריך להבין שאתה הדבר הכי חשוב לי ולא אכפת לי מה חושבים, רק מה אתה חושב." אני בולע את הרוק שלי, הוא יודע מה להגיד.

אני לא יכול להוציא דבר מהפה שלי, אני רק מהנהן ומקיר לו תודה. על זה שהוא מרגיע אותי, שהוא פה בשבילי, שהוא גורם לי להרגיש כמו שבחיים לא הרגשתי. אני לא מצליח להבין למה ג'ניפר נגד הזוגיות שלנו. איך משהו שטוב לי וטוב לו גורם לרע לפי החשיבה שלה?

קיל פותח את דלת הבית, ואנחנו נכנסים לבפנים. "אני מקווה שהנחש שלך לא יהיה בארוחה." אני שומע את קיל מגחך. "אז אל תהיה סקסי כדי שהוא לא יתעורר." עיניי נפערות ואני מרגיש שחם לי, ובאותו הרגע ההורים שלו באים מכיוון המטבח, כשאני מסמיק מדבריו הסוטים של הבן שלהם.

"נעים להכיר אותך ריידר, מאוד ציפיתי לפגישה הזאת איתך." אמא של קיל מחייכת בחמימות, ולעולם לא חשבתי שהיא תיראה ככה. היא נראית טובת לב, חמימה, עדינה, החיוך שלה משדר כמה שהיא נחמדה. "נעים להכיר אותך.." אני משתתק, לא יודע מה השם שלה. "וָיוֹלֵט," היא מציינת את שמה ומחבקת אותי, אני מחזיר לה חיבוק, מופתע.

היא מנתקת את החיבוק והולכת לאחור, עיניה זוהרות ונוצצות בשמחה. לארק שולח את ידו ללחיצת יד ואני לוחץ אותה. פניי מתעוותות מהלחיצה הכואבת שלו. "ברוך הבא בן." הוא מברך, גבותיו של קיל מצטופפות, הוא כנראה מבולבל מהכינוי של לארק.

לארק עדיין לא השתנה במראית העין שלי, הוא גבר גבוה וחטוב, יש לו עיניים עוצמתיות ומצמררות, אחיזה חזקה והוא יכול להרוג בקלות. כמו קיל. "קדימה נלך לאכול, האישה שלי הכינה מספיק אוכל ואני רעב." הוא מציין, לארק וויולט מעבירים ביניהם מבט והיא מסמיקה, אז לארק וקיל דומים גם באופי. הם הולכים למטבח וקיל עוצר אותי. "תפסיק לזיין את אבא שלי בעיניים שלך." אני מגרד את עורפי.

"אני פשוט רואה בו אותך, זה לא קשור אליו." בערך, אני לא מציין שאני חושב שאבא שלו הוא גבר עוצר נשימה. קיל אוחז לי ביד ומושך אותי לכיוון המטבח, ברגע שאנחנו נכנסים הלסת שלי נופלת.

השולחן מלא באוכל, פאי עוף, קציץ בשר אפוי, אורז, מקרוני עם גבינה, סטייק, ואפילו השתיה מגוונת. לימונדה, קולה, ענבים. אני נשנק כשאני מבחין בקינוחים, בראוניז, פאי תפוחים, עוגת גבינה.

"הולכים לאכול איתנו צבא שלם?" אני שואל וויולט מצחקקת, "אני לא ידעתי בדיוק מה אתה אוהב לאכול," אז היא הכינה אוכל שמספיק לעשרים אנשים. "לא היית צריכה להגזים בשבילי." לארק וויולט מתיישבים, קיל מזיז את הכיסא לאחור בשבילי כדי שאשב.

זה מביך אותי, מול ההורים שלו. אני מתיישב וקיל מתיישב לידי. "לא הגזמתי, לארק וקיל אוכלים הרבה." אני מסתכל על הגברים השריריים האלה, נראה שהם בולעים חלבונים.

מוזר לי שויולט לא מעירה על איך שאני נראה, על זה שאני רזה או נראה בתת משקל. כולם מעירים לי על זה, ההורים שלי, החברים שלהם. "היא צודקת," קיל מסכים ולארק מהנהן. עכשיו אני מבין למה לקיל יש תמיד רעב בלתי פוסק אליי. "אני כבר חוזרת," ויולט קמה והולכת, יוצאת מהמטבח. "בן, תאכל לשובע."

דבריו מערערים אותי לרגע, כאילו הוא יודע שיש לי בעיה קטנה עם אוכל. אני מהנהן, "אמרתי לך שאבא שלי אוהב אותך," קיל לוחש, הוא מניח את ידו על הירך שלי. "רציתי להביא לפה גבר כדי שתהרוג אותו, אבל אשתי אמרה שזה רעיון לא טוב." לארק אומר לי ברצינות, אני מניד את הראש שלי בפראות.

"אני לא הורג." אני מתנגד, "במחשבה שניה אתה לא צריך, יש לך את הבן שלי, הוא כן הורג." הם מחליפים ביניהם מבט וחיוך מצמרר נפרש על פניו של קיל. משפחה מוזרה.

ויולט חוזרת עם מגש גסטרונום ארוך ומתחילה להעמיס עליו אוכל, קצת מכל דבר. היא דוחפת אותו מולי לאחר שמילאה אותו. "חשוב לי שתנסה הכל." זה מלא אוכל.

"אני אנסה," אני משיב בנימוס, היא מחייכת אליי ומתיישבת. הם מעמיסים לעצמם אוכל על הצלחות שלהם ומתחילים לאכול. אני יכול להרגיש שללארק וויולט יש שאלות, ולא רק להם, גם לי יש. אבל כרגע, אני נהנה מהאוכל של ויולט. לעולם לא אכלתי אוכל טעים כזה.