That's What Makes a Good Story

פרק 9:"נצח"

"טוב זה החדר שלך, תתארגן. אני בחדר בסוף המסדרון" אמרתי.
הלכתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה ועיסיתי את רקותיי.

"קטנה תגידי אכפת לך אם אני אתקלח? פשוט אני מרגיש חרא מהטיסה" הוא אמר.
"כן. זה פה ליד החדר שלי" אמרתי. הוא סגר את הדלת.

הסתכלתי בחלון וראיתי את ניקולס יושב בחוץ ומעשן. אני לא אוהבת את זה שהוא מעשן.
"קטנה תגידי... ניקולס או מישהו מהשכבה שלך יודע על ה..." הוא שאל וידעתי למה הוא מתכוון.
"לא. למזלי חורף" אמרתי.
"חברות שלך וניקולס יגלו על זה מתישהו" הוא אמר כשהוא עומד מולי עם מגבת.
"תתלבש. תכף ניקולס מגיע" אמרתי.

"אוי ואבוי, המאהב של אחותי יראה אותי במגבת מה יקרה" הוא אמר בזילזול.
"בן... אם כמה שאתה חזק, אל תתעסק איתו" ביקשתי.
"הוא פוגע בך אני נכנס למוד מלחמה" הוא אמר וגילגלתי עיניים. הבן אדם היחיד שבאמת יכול להרוג את ניקולס זה בן. בן אולי לא שרירי, אבל הוא יודע איך למקד את כל הכוח שלו למכה חזקה וקטלנית. כולם פחדו להתקרב אלי, כי ידעו שבן שומר עלי.

"טוב הלכתי להתלבש. אחר כך אני אבהיר לניקולס הזה, שאם הוא יפגע בך, הוא יתחרט על זה" הוא אמר ויצא מהחדר.

כעבור כמה דקות הדלת שלי נפתחה.
"היי" ניקולס נכנס לחדרי.
"בוא נתחיל את העבודה. זה למחר וצריך לסיים" אמרתי וקמתי מהמיטה.
"אין בעיה" הוא אמר והתיישב בכיסא ליד השולחן שלי.

זה עצוב שהתרגלתי לזה שהוא נכנס בלי רשות לבית שלי.
"היי" בן נכנס לחדר.
"יצאת מהמחשב או שאני מדמיין?" ניקולס אמר ולחץ לו את היד.
"כן משהו בסגנון" בן אמר לו.

"אתם בטוחים שאתם לא אחים?" ניקולס שאל. הוא שם לב לכך שאני עם שיער בלונדיני וגם בן עם כזה, אותו צבע עיניים ואותה גומה בצד שמאל.
"כבר אמרתי לך שאנחנו כמו אחים" אמרתי בגילגול עיניים.
"לו, יש מצב שאת הולכת להביא לי עוד תה?" בן ביקש והבנתי שהוא רוצה לדבר עם ניקולס.

הרתחתי את הקומקום, הכנתי 3 כוסות תה ועליתי עם מגש לחדר.
"אני רוצה להדגיש לך דבר אחד ויחיד. אם לורן תפגע, אני אדאג לזה שזה יהיה היום האחרון שתראה אותה. בתור מישהו מעולם המכות אתה אמור להבין על מה אני מדבר" שמעתי את בן מאיים עליו.

נכנסתי בדלת.
"הבאתי תה" נכנסתי עם חיוך.
"ניקולס נשמע לי אחלה של בחור" בן אמר אבל ראיתי את המבט שהוא שלח לניקולס, מבט מזהיר.

"טוב אני לא אפריע לכם. אני בחדר" בן אמר ויצא עם הספל תה שהכנתי לו.
התחלתי במהירות את העבודה עם ניקולס. לא הסתכלתי עליו הרבה, היה לי קשה.

אחרי שעה וחצי של עבודה רצופה שנינו קיבלנו שיחה.
"אני חייבת לענות" אמרתי.
"גם אני" הוא אמר.

הוא יצא מהחדר ועניתי.
"אבא?! קרה משהו?!" שאלתי בבהלה. הוא אף פעם לא מתקשר אלי אלא אם קורה משהו.
"אני יודע שיש לך עוד חודש יום הולדת" הוא התחיל לומר ושמעתי שראשו צלול.
"מה עשית אבא?" שאלתי באנחת יאוש.
"תסתכלי בחלון" הוא ביקש. הסתכלתי בחלון ואני רואה את אביא עומד שם, מנופף לי עם מפתחות ליד מכונית כחולה.
"אל תגיד לי שקנית לי רכב ליום הולדת 18..." אמרתי.
"זה בדיוק מה שעשיתי" ראיתי אותו עומד מחיוך.
"אבא... תודה אבל... זו מתנה גדולה מדי. אני לא מסוגלת לקבל אותה" אמרתי.