"היי אבא" אמרתי עם חיוך קטן כשהוא הופיע על מסך המחשב שלי.
"היי ילדה יפייפיה שלי. התמקמת?" הוא שאל בחיוך וראיתי שגם אייבי על ידו.
"התמקמתי חלקית. המקום הזה ענק..." אמרתי בנסיון לעכל את הגודל של המקום הזה.
"כל הזמן שאת יכולה, תתקשרי אלינו. אנחנו לא נפריע לך בלהתמקם ולהכיר את האיזור" אייבי אמרה בחיוך.
"בסדר, תודה. אוהבת" אמרתי ושלחתי נשיקה באוויר וכך גם הם וניתקתי את השיחה.
לא רציתי להפריע לקאיה. אין לי למי להתקשר. בן בטח גם מתארגן ומתמקם בקולג' ללימודי קולנוע של לוס אנג'לס. מי היה מאמין שבן ילמד קולנוע.
החלטתי לנסות להתקשר אליו.
"בן בן?" שאלתי כששמעתי שהשיחה נענתה.
"אה קטנה? מה קורה? הגעת כבר לג'וליארד?" הוא שאל במהירות.
"בסדר אני מניחה וכן. אני מתמקמת לאט לאט, איך אתה?" שאלתי.
"אני בסדר, בדיוק מסדר את הארון. המקום פה קטלני שאת לא מבינה." הוא אמר וחייכתי.
"מסתבר גם שיש לי יחסית הרבה חופשות, יש לי חופשות סימסטר של שבוע-שבועיים כל כמה חודשים" הוא אמר.
"חבל שאצלי אין את זה" אמרתי.
"אבל את רקדנית, אתם חייבים לשמור על כושר וגמישות" הוא אמר.
"אני מרגישה כאן... לבד. היחיד שאני מכירה כאן זה ג'ון מהתיכון" אמרתי לו.
"הזה שניקולס רב איתו מקום לגביך?" הוא שאל והנהנתי כמו סתומה לפלאפון.
"לורן?" הוא שאל.
"כן זה הוא" אמרתי ולחיי בערו מרוב בושה.
"שוב הנהנת לפלאפון?" הוא שאל וציחקקתי.
"איך ניחשת?" שאלתי.
"היה לך קטע כזה כשגרת פה" הוא אמר.
"כן כן אמא הרגע הגעתי, אני אדבר איתך יותר מאוחר פשוט כבד לי" שמעתי מישהי מאחורי מדברת. הסתובבתי וכעבור שניה לשתינו נפלטה צווחה.
"מה את עושה פה?!" צעקנו ביחד וכעבור שניה התחלנו לצחוק.
"בן בן אני אחזור אליך" אמרתי וניתקתי את השיחה.
"אמוש אני אחזור אליך" היא אמרה וגם ניתקה את השיחה.
"את השותפה שלי לחדר?" שאלתי.
"כן ואת כנראה שלי" היא אמרה בחיוך. שיערה היה חום שמובהר בהדרגה כלפי הקצוות. הוא היה ארוך, עד תחילת הירכיים, עיניה היו חומות כהות ונמשים עיטרו את פניה יחד עם גומת חן מושכת במיוחד.
"אני לורן וויס, התקבלתי ללימודי הבלט" אמרתי.
"אני זואי מנדלר גם אני בבלט" היא אמרה.
"את לא מבינה איך הבהלת אותי" אמרתי.
"ואת אותי, לא ציפיתי שתהיה מישהי בחדר לפני" היא אמרה והתכופפה להרים חלק מהתיקים שלה ואני התכופפתי לעזור לה.
"מאיזו מדינה את?" שאלתי בקול עדין.
"וירג'יניה. את?" היא שאלה.
"מסצ'וסטס, בוסטון" אמרתי.
"אה לא כזה רחוק" היא אמרה.
"לא כזה רחוק, לא כזה קרוב" אמרתי בחיוך.
"מרחק בסדר כזה. אני נוסעת ברכבת בכל פעם" היא אמרה.
"זה לא מעייף?" שאלתי.
"מעייף. אבל זה פעם בהרבה זמן" היא אמרה.
"את לומדת כאן שנה א?" שאלתי.
"כן, ואת?" היא שאלה.
"כן" אמרתי.
"אז כנראה שאנחנו כל הזמן באותן כיתות" היא אמרה וחייכנו.
YOU ARE READING
That's What Makes a Good Story
Romanceאנשים בטח חושבים שזה סיפור על איזה חיים מושלמים יש לי, עם האהבה שלי... אבל הם טועים. זה סיפור על איך בעצם החיים שלי התרסקו לתהום הכי עמוק שלא ניתן לצאת ממנו ורק נפלתי עמוק יותר ויותר. זה סיפור על איך בעצם מחיים די שמחים שהיו לי, הפכתי לגוף בלי נשמה...
