That's What Makes a Good Story

פרק 22: "אידיוט"

נשארתי לעמוד. ניקולס ניגש אלי.
"למה?" שאלתי כמעט ללא קול. חנקתי את את הדמעות כמה שיכלתי.
"זה לא מה שאת חושבת" הוא אמר.
"אה היא לא נמרחה עליך עכשיו, נכון?!" התחלתי להרים את קולי.
"לורן בואי נדבר על זה אחר כך, פליז" הוא ביקש. סטרתי לו ורצתי הביתה.

איזו מטומטמת הייתי האמנתי שהוא לא יפגע בי. הגעתי הביתה, הורדתי את השמלה וזרקתי אותה על המיטה, לבשתי טרנינג חם, קפוצ'ון ונעלי ספורט. הורדתי את האיפור, פיזרתי את שיערי ויצאתי לריצה עם הפלאפון. רצתי לכיוון השני מהבית ספר ולפתע הרגשתי יש גדולה מחזיקה בי בחוזקה וסותמת את פי.
"חשבתי שהבהרתי לך להתרחק ממנו" הקול המאיים של דילינג'ר נשמע באוזני. הוא ניסה להכניס אותי בכוח לרכב והתנגדתי כמה שיכולתי.

"מטומטמת" הוא אמר וזרק אותי על הרצפה הקפואה וכיוון אלי אקדח.
"בבקשה לא..." התחננתי.
"כלבה מפונקת מטומטמת. את לא מבינה עם מי יש לך עסק!" הוא צעק. ראיתי רק את העיניים השחורות, האטומות ואדישות שלו.

הוא הרים אותי מהרצפה דרך השיער וזרק אותי לתוך הרכב.
אני לא מאמינה שהסיוטים שלי מתגשמים.

נקודת מבט של ניקולס:

רוז ניגשה אלי, השמלה שלה היתה בעלת מחשוף עמוק והיא היתה מיני. לא מאמין למה היא הפכה.
"אני צריכה לדבר איתך על משהו" היא אמרה בשקט. התכופפתי אליה מעט. מפתיע שלמרות העקבים היא לא מגיעה אלי.
"מה דעתך על לעשות ביחד...?" היא שאלה וידעתי למה היא מתכוונת.
"לא מעוניין בזונה כמוך" אמרתי.
"ואם זה יהיה הזיון הכי טוב שלך בזמן האחרון" היא אמרה והחלה להמרח עלי.
"אין סיכוי" אמרתי.
"ואם ככה?" היא לחשה לי באוזן ושמה את ידי על התחת שלה. לקחתי מיד את ידי. לא סטרתי לה כי שמתי לב ללורן.

"לורן חכי!" צעקתי. היא עמדה שם. קפואה. לא רציתי לדעת מה עובר לה בראש.
"למה?" היא שאלה כמעט ללא קול. פאק אני לא מאמין שהיא מחניקה דמעות באשמתי.
"זה לא מה שאת חושבת" אמרתי. המשפט האידיוט הזה.
"אה, היא לא נמרחה עליך עכשיו, נכון?!" היא שאלה והרימה את קולה.
"לורן בואי נדבר על זה אחר כך, פליז" התחננתי. היא פשוט רצה מהאולם.

באתי ללכת אחריה אבל קאיה הניחה את ידה על כתפי.
"עשית מספיק..." היא אמרה והלכה.
"אחי, הפעם הגזמת" קאי אמר ונשאר לעמוד איתי.
"אין לי שום סיכוי לתקן את זה?" שאלתי.
"היום כנראה שלא" הוא אמר וחזר לאולם. נשארתי לשבת שם לבד.

***

הערב הזה נגמר והלכתי לבית. יותר נכון לבית של לורן. עצרתי בשער, עישנתי סיגריה ונכנסתי.
"לורן?" שאלתי בשקט.
ראיתי בקומת כניסה בקבוקי בירה על השולחן בסלון. עליתי למעלה וראיתי שלורן לא פה.
"לורן... פליז אל תשחקי איתי מחבואים" אמרתי.

ניסיתי להתקשר אליה.
"המנוי אינו זמין. אנא נסה שנית מאוחר יותר" המענה הקולי ענה.

אין סיכוי שהיא חסמה אותי. התקשרתי במהירות לקאיה.
"מה ניקולס מה?! משהו דחוף?!" היא שאלה בעצבים.
"לורן לא בבית והיא לא עונה כאילו הפלאפון מכובה. יש סיכוי שתנסי להתקשר אליו?" שאלתי בלחץ.
"חשבת על זה שהיא לא רוצה לדבר איתך?!" היא שאלה בעצבים.