התעוררתי עם כאבים ותחבושות.
"לורן?" שמעתי קול נשי מוכר.
"איפה אני...?" שאלתי בקול רועד. ראיתי רק תקרה לבנה.
"איפה אני?" שאלתי בקול יותר ברור והדמעות שלי החלו לרדת.
"לורן... זאת קאיה. את בבית חולים.. עברת תאונה לפני כמה שעות" היא אמרה ולפתע נזכרתי.
"זו היתה תאונה קשה...?" שאלתי בחשש.
"זה יהיה נס אם תוכלי להופיע עוד שבוע וקצת במופע סיום..." היא אמרה.
"אני אקרא רגע לאחות" היא אמרה ויצאה. ניסיתי להתרומם והרגע קלטתי. אני מרותקת למיטה...
"מתוקה איך את מרגישה?" מישהי די מבוגרת דיברה אלי.
"הכל כואב..." אמרתי בשקט.
"אני אזריק לך לאינפוזיה משכך כאבים ואת תרגישי טוב יותר. הרופא יגיע מתי שהמשכך יתחיל להשפיע להסביר לך הכל" היא אמרה ויצאה.
"קאיה... איפה ניקולס?" שאלתי. הדבר היחיד שעניין אותי.
"אני לא יכולה לספר לך..." היא אמרה.
"למה?" שאלתי.
"את תביני הכל אחר כך, אני מבטיחה" היא אמרה.
"אני אקרא לסאם ואייבי שיראו אותך, הם נורא דאגו" היא אמרה ויצאה. לאחר כדקה הוריי נכנסו עם דיוויד הקטן.
"איך את מרגישה?" אייבי שאלה והניחה את ידה על מצחי.
"לא טוב... הכל כואב" אמרתי.
"זה נכון...?" אבי שאל.
"מה נכון?" שאלתי והוא הבין שאני עדיין מעורפלת מההרדמות.
"את בהריון מניקולס?" הוא שאל.
"אם לא איבדתי את הבטן..." אמרתי ודמעה זלגה מפניי.
"רק רגע, אני אזריק לה משכך כאבים" האחות נכנסה והזריקה לי לאינפוזיה.
"דיוויד כל כך גדל..." אמרתי בחיוך קטנטן.
"כנראה שהוא יהיה דוד קטנטן" אייבי אמרה ונישקה את ראשו.
"אפשר להחזיק אותו?" שאלתי.
"קטנה שלי... לא כדאי כרגע..." הוא אמר וחיוכי ירד.
"לא ראיתי אותו חצי שנה" אמרתי.
"אנחנו יודעים. אבל עד שלא נדע מה הולך איתך, לא כדאי" אייבי הסבירה את אבי ונישקה את מצחי ולאחר מכן אבי נישק אותי.
"טוב אז היי, אני דוקטור סילבר. לפני כמה שעות כוחות הצלה פינו אותך באמבולנס בעקבות תאונה" הוא אמר לי מה קרה ואני והוריי הקשבנו יחדיו.
"התאונה לא היתה קשה. אבל יש כמה סדקים, נקע ברגל שמאל והיה דימום פנימי בבטן" הוא הסביר ולא רציתי שימשיך.
"אם לא בן זוגך... כנראה שלא היית שורדת כי הטיפול היה נורא יקר ומסובך בעיקר כי מתברר שאת בהריון" הוא אמר.
"איפה הוא עכשיו?" שאלתי.
"הוא ביקש להשאיר לך מכתב" הוא אמר. לא חשבתי אחרת מכך שהוא ינטוש אותי.
"את תוכלי להשתחרר בהמשך היום... אבל אם תוכלי לחזור לרקוד כמו שחברתך אמרה שאת רוקדת ושיש לך מופע בעוד שבוע ימים... זה יהיה נס" הרופא אמר ויצא.
"אבא, אמא... אתם יכולים לצאת?" אמרתי בפעם הראשונה ב2 עשורים האחרונים.
"בסדר" אבי אמר ושניהם יצאו.
נמתחתי למכתב ופתחתי אותו.
היו בתוכו מספר דפים, כתובים בכתב ידו של ניקולס. אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת מה כתוב בו.
אך התחלתי לקרוא אותו-בכל זאת.
YOU ARE READING
That's What Makes a Good Story
عاطفيةאנשים בטח חושבים שזה סיפור על איזה חיים מושלמים יש לי, עם האהבה שלי... אבל הם טועים. זה סיפור על איך בעצם החיים שלי התרסקו לתהום הכי עמוק שלא ניתן לצאת ממנו ורק נפלתי עמוק יותר ויותר. זה סיפור על איך בעצם מחיים די שמחים שהיו לי, הפכתי לגוף בלי נשמה...
