אני ואבי השתתקנו.
"הלך לי התיאבון" אמרתי בעצבנות ועליתי למעלה למיטה שלי ופרקתי את כל הדמעות.
"אמא... איפה את..." אמרתי בתוך כדי הדמעות.
"קטנה? מה קרה?" בן נכנס.
"עזוב אותי. לך דבר עם האבא המחורבן שלי" אמרתי והמשכתי לבדוק.
"מה הוא עשה?" הוא שאל.
"עזוב אותי! משהו לא מובן!" אמרתי בסערת רגשות.
קיוויתי שאבא שלי יחבק אותי במקום להתעמת איתי אבל זה לא קרה. קיוויתי שהוא השתנה. קיוויתי והתאכזבתי. כנראה שכשאתה בונה ציפיות אתה מתאכזב יותר כשהן מתנפצות לך מול העיניים.
"לורן..." שמעתי את ניקולס.
"עזוב אותי" אמרתי בתקיפות.
"תני לי לעזור" הוא ביקש וליטף את גבי.
"איך בדיוק?!" אמרתי בעצבים.
"לורן, יפה שלי, את עכשיו בסערת רגשות. דיברתי הרגע עם אבא שלך, את אפילו לא יודעת כמה שהוא אוהב אותך, כמה הוא דואג לך וכמה המילים שלך פגעו בו" הוא אמר.
"אז אני אשמה?!" שאלתי כמעט בצעקה.
"את צריכה רק להבין. יש לך אבא שאוהב אותך, פאקינג אכפת לו ממך! האבא שהיה לי, התעלל באמא שלי ורצח את האחים שלי ומרוב בושה התאבד! את מבינה שיש לך הכל?" הוא שאל וראיתי שחשוב לו שאני אבין את זה.
"אתה יודע מה זה שאמא שלך מתה, ממחלה ארורה שגרמה לה לסבול ובסופו של דבר, היא ניסתה לחייך פאקינג בשביל הבת היחידה שלה?!" התעצבנתי.
"אני לא יודע מה זה אמא שמתה מזה, אבל אני יודע מה זה לראות את אמא שלך, שהולידה אותך וגידלה אותך, נלחמת וסובלת בעל שמתעלל בה ולראות את הסבל שלה בעיניים כששניים מהילדים שלה מתו ולא שרדו" הוא אמר והשתתקתי.
"את צריכה להבין, אבא שלך אוהב אותך" הוא אמר והביא לי חיבוק.
***
"פאק..." שמעתי את ניקולס אומר בשיחת טלפון שהוא קיבל.
"אל תגיד לי ש..." הוא אמר.
"אני מגיע" ניקולס אמר וניתק את השיחה.
"מה קרה?" שאלתי.
"צרות... אני חייב ללכת לבנים. את תוכלי להסתדר בלעדיי?" הוא שאל והנהנתי בשקט.
"ביי יפה שלי" הוא נישק את שפתיי, לבש את חולצתו, נעל נעליים ויצא.
ירדתי למטה וראיתי שבן עם מזוודה.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי.
"לאח של אמא שלך. הבטחתי לו ביקור" הוא אמר.
"אתה תחזור?" שאלתי.
"באתי רק ליום והתעכבתי בסוף פה יומיים. אני אחזור עוד שבוע יום לפני הטיסה כי את גרה קרוב יותר לשדה תעופה" הוא אמר.
קמתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה.
"תודה שהצלת אותי" לחשתי.
"תמיד קטנה" הוא אמר וחיבק אותי בחזרה.
נפרדנו ואכלתי את הטוסטים שכבר הספיקו להתקרר.
"לורן?" שמעתי את קולו של אבי.
"מה?" שאלתי מעט בחוסר ברירה.
"את רוצה שנדבר?" הוא שאל.
"לא יודעת" אמרתי.
"מה שתחליטי" הוא אמר.
"אני מצטערת על איך שדיברתי אליך..." אמרתי והשפלתי את מבטי.
"זה בסדר" הוא אמר.
"נמאס לי פשוט כבר שאתה שותה ואין עם מי לדבר" אמרתי בשקט.
"את יודעת שאני לא שולט בעצמי" הוא אמר.
"אתה לא שולט בעצמך ומאבד אותי" אמרתי והסתכלתי בעיניו וראיתי את התשובה כבר בעיניים.
YOU ARE READING
That's What Makes a Good Story
Dragosteאנשים בטח חושבים שזה סיפור על איזה חיים מושלמים יש לי, עם האהבה שלי... אבל הם טועים. זה סיפור על איך בעצם החיים שלי התרסקו לתהום הכי עמוק שלא ניתן לצאת ממנו ורק נפלתי עמוק יותר ויותר. זה סיפור על איך בעצם מחיים די שמחים שהיו לי, הפכתי לגוף בלי נשמה...
