אנשים בטח חושבים שזה סיפור על איזה חיים מושלמים יש לי, עם האהבה שלי... אבל הם טועים.
זה סיפור על איך בעצם החיים שלי התרסקו לתהום הכי עמוק שלא ניתן לצאת ממנו ורק נפלתי עמוק יותר ויותר.
זה סיפור על איך בעצם מחיים די שמחים שהיו לי, הפכתי לגוף בלי נשמה...
הלכתי מצד לצד בדאגה. "הכל זה באשמתי" אמרתי והתיישבתי והעברתי את ידיי בשיערי. "ניקולס זה לא אשמתך זו אשמתי!" בן ניסה לשכנע אותי. "אם היא יוצאת מזה בריאה... אני מבטיח שאני לא אתקרב אליה" אמרתי. "אל תבטיח סתם. קודם תחכה שהיא תצא מזה" הוא אמר ושם את ידו על הכתף שלי.
עברה שעה ויצא הרופא שטיפל בה. "מי אתם בשביל לורן וויס?" הוא שאל. "הוא חבר ילדות שלה כמו אח ואני בן זוג" אמרתי במהירות ראיתי את הזעם של בן עלי אבל לא היה לי אכפת.
"אני מחויב למסור מידע כזה אך ורק לבני משפחה אבל אם אין ברירה אז אין ברירה" הרופא אמר. "אמא שלה לא בארץ ואבא שלה לא במצב כל כך טוב בכדי להגיע. אין לה אחים, אני האח הכי קרוב אליה ודוד שלה במרחק של שעה נסיעה והוא עסוק" בן פירט. "בסדר" הרופא אמר ונשם. "עשינו לה מספר צילומים ויש לה שלושה שברים בצלעות, וכמה שטפי דם, העילפון עבר אבל היא עכשיו על חומרי הרגעה ומשככי כאבים. היא תתעורר בקרוב. היא תשאר כאן כמה שעות ונשחרר אותה עם משככים" הרופא אמר.
"אוקי תודה" בן אמר. "היא בחדר מספר 3" הרופא אמר והלך. הלכתי במהירות למספר חדר שהוא אמר ונכנסתי וראיתי אותה שוכבת שם עם מכונת הנשמה ואינפוזיה.
החזקתי את ידה שהיתה קפואה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"אני רק רוצה שתהיי בריאה. ואם תבקשי שאני אתרחק, אני אעשה את זה" אמרתי בלחש. "אני די בטוח שהיא לא תבקש להתרחק ממך. ממה שהיא סיפרה לי עליך דבר אחד היא היתה בטוחה בו וזה ששיגעת אותה לגבי האהבה" בן אמר ושם את ידו על כתפי. "בתור גבר הייתי אמור לגרום לה לאושר ולא לפגוע ולהבהיר לה מה אני מרגיש. כנראה שאני פשוט לא גבר" אמרתי.
עברה חצי שעה והרגשתי איך היד של לורן זזה. "לורן?" שאלתי. "איפה אני?" היא אמרה בקול חלוש. "את בבית חולים" בן אמר לה. "אל תריבו מכות יותר. בבקשה" היא אמרה והורידה את מסכת החמצן. "אני לא יכול להבטיח אבל אני יכול לנסות" בן אמר.
שלחתי מבט לבן שיאפשר לי להשאר איתה ביחידות והוא הנהן. "אני אשאיר אתכם עכשיו לבד" הוא אמר ויצא.
"לורן... אני כל כך מצטער. את לא יכולה להבין אפילו עד כמה" אמרתי. "זו לא אשמתך" היא אמרה והרגשתי איך ידה מתחילה להתחמם. לאט לאט, אבל היא החלה להתחמם. "אני רוצה לשאול אותך דבר אחד. אחד, שאת מחליטה מה יקרה" אמרתי. "תשאל" היא אמרה. "הרופא אמר שעוד כמה שעות הוא ישחרר אותך. אני אסיע אותך הביתה ואת בן ויש משם 2 דרכים: אחת, אני מבטיח לנסות לספר לך הכל, ותהיה לך את הבחירה האם לתת לי צ'אנס או לא" אמרתי ועשיתי עצירה. "והאפשרות השניה?" היא שאלה בקול רועד. "אני עוזב אותך, ולא ארדוף אחרייך יותר. כמו שרצית" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה. איך זה יכול להיות שבחורה אחת הפכה אותי כל כך?!
