That's What Makes a Good Story

פרק 42: "הסוף?"

נכנסנו לרכבי, התנעתי והתחלנו בנסיעה. כעסתי על לורן. כל כך כעסתי עליה שהיא עקבה אחרי. זה היה אמור ללכת חלק! היא סתם סיכנה את עצמה. הנסיעה היתה שקטה. לא יכולתי לסבול את השקט הזה.
"אז עבדת בשביל אבא של קאיה...?" היא שאלה לפתע.
"כן" עניתי. לא הסתכלתי עליה.
"אבל... איך אני ואתה..." היא התחילה להגיד וידעתי מה היא רוצה.
"לא רציתי לסכן אותך. בגלל זה חשבתי שאם אעלם את לא תשימי לב אבל שמת לב. ובאיזה שהוא שלב כבר לא יכולתי. הייתי חייב למצוא דרך להתרחק ממך אז עישנתי עליך פעמיים כי ידעתי שתתעצבני ותתרחקי ממני. פגעתי בך כדי שתתרחקי.." אמרתי ולא העזתי להסתכל עליה.

"אני לא מבינה..." היא אמרה בשקט. אני שונא את עצמי על כל מה שעשיתי לה.
"באותו יום שהלכתי לאית'ן וג'ונתן אז דיברנו על זה וקופר רצה שאצטרף אליו ואעבוד אצלו. כדי לכפר על זה שלא שדדתי איתם. סרבתי. יומיים-שלושה פשוט סרבתי עד שעלה לנו הרעיון וזה ללכת למשטרה" התחלתי לספר.

"אבא של קאיה עזר לנו והוא אמר שאני חייב לעבוד אצלו בפיקוח שלו. תיאמנו הכל. כמובן שאני לא גאה בכל מה שעשיתי בכלל" אמרתי.
"הרגת..?" היא שאלה בקול רועד.
"אני לא גאה בזה לורן" אמרתי והמשכתי להסתכל על הכביש.
"כמה...?" קולה רעד אפילו יותר.
"הרבה, לורן אמרתי אני לא גאה בזה! אבל אם כמה אנשים צריכים למות בשביל שאחרים ינצלו כנראה שזה מה שצריך לעשות! הלוואי והיתה דרך אחרת!" אמרתי. לא הייתי מסוגל להסתכל בכלל בעיניה.

הנסיעה המשיכה בשקט. התחיל טיפטוף של גשם. אני לא סובל גשם. הצליל הזה של הטיפות שפוגעות בשמשה מנפץ לי את המוח. אבל לורן אוהבת את כל מה שקשור לחורף. אני מקווה לפחות שהיא נרגעת מהגשם.

החנתי את הרכב בחניה שקרובה לביתי שכמובן היתה קרובה לבית של לורן.
"אני מצטער על הכל לורן. לילה טוב.." אמרתי ויצאנו מהרכב והיא התקדמה לביתה ואני לשלי.
"שיקרתי" היא אמרה והסתובבתי אליה.
"מה?" שאלתי בבילבול.
"שיקרתי לפני שישה שבועות כשאמרתי שאני לא אוהבת אותך יותר" היא אמרה. התקרבתי אליה וחייכתי חיוך גאה.

"אני יודע" אמרתי בשקט בחיוך.
"מאיפה?" היא שאלה בסקרנות.
"את יודעת שאני יודע לזהות שקרים" אמרתי והתקרבתי אליה. הרשתי לעצמי להסית את שיערה מאחורה האוזן ולהעביר בו את אצבעותיי.
"חבל שאני לא יודעת לזהות שקרים.." היא אמרה והסיטה את פניה.

"אני כבר אומר לך. כל מה שאמרתי לך אז... היה שקר" אמרתי וחייכתי אליה חיוך קטן.
"באמת?" היא שאלה והאור ממנורות הרחוב שפגע בעיניה ניצנץ כמו אבקת כוכבים. והחיוך הטנטן שהופיע גרם לי לכאב מתוק בלב. הצביטה הקטנה והמתוקה הזו...
"באמת" אמרתי. ליטפתי את לחייה שהיו מעט מלוכלכות באדמה והיא ציחקקה מעט. התגעגעתי לצחוק המתוק הזה.

"התגעגעתי אליך קטנה שלי" אמרתי שמתי את מצחי על שלה.
"אני..." היא התחילה להגיד והיא הפנתה את פניה.
"מה קרה?" שאלתי בעדינות.
"אני.. לא מסוגלת" היא אמרה והלכה לכיוון ביתה. נשארתי לעמוד שם מתחת לגשם שכבר הספיק להתחזק. אני לא מבין מה לא בסדר...