That's What Makes a Good Story

פרק 13: "מארי כריסמס"

"מי זה?" שמעתי צעקה של ניקולס.
"אני" צעקתי וחייכתי לעצמי בתקווה שהוא יבין.
"או היי" הוא אמר. הוא עמד מולי עם חולצה לבנה שהצווארון שלה מבולגן.
"היי" אמרתי בחיוך קטן.
"את לא היית חייבת.." הוא אמר בשקט בזמן שנכנסתי.
"אני יודעת" אמרתי.

"אני יכולה לעזור?" שאלתי.
"אין מה. כבר אוכלים. בינתיים את יכולה להוריד את המעיל ואת התיק" היא אמרה.
הורדתי את מה שצריך ותליתי הכל על הקולב והתיישבתי ליד שולחן החג. בחנתי את הבית, בסלון היה עץ אשוח מקושט ומלא אורות. החדר התמלא בריח מדהים של בישולים ביתיים.
אני מתגעגעת לריח הבישולים הביתיים של אמא שלי.

אני וניקולס שתקנו שקט מחריש.

איימי החלה להגיש לנו מאכלים והיא התיישבה בסופו של דבר.
התחלנו לאכול והיה לי פשוט כיף לאכול מאכליים ביתיים... של אמא.
"איימי את מבשלת מדהים" אמרתי.
"תודה מתוקה. כיף לשמוע שאת נהנת" היא אמרה בחיוך.
"ספרי לי מעט על עצמך" היא ביקשה לאחר כמה דקות.
"אני תכף בת 18, עברתי מניו אורלינס.. לא משהו מעניין במיוחד" אמרתי.
"לאן ההורים שלך טסו?" היא שאלה והרגשתי איך הדופק שלי עולה בפתאומיות.

ראיתי בזווית עין את ניקולס משלב את ידיו בסקרנות לאיזה שקר אני אמציא.
"הם טסו למיאמי מהעבודה" אמרתי.
"מיאמי? באמת? בטח הם בעבודה ממש טובה. חבל נורא שנשארת לבד בערב החג" היא אמרה.

ניקולס שתק כל השיחה. אני ואיימי המשכנו להכיר.
"סליחה שניה" איימי אמרה וענתה לשיחת טלפון.
"תסלחו לי, יש לחץ ענק בבית חולים עם הרעלות אלכוהול ותאונות. אני חייבת לעוף" היא אמרה.
"תשארי פה. זה פאקינג חג!" ניקולס התעצבן.
"ניקולס! שמור על פיך. יש אחיות ורופאים שלא חזרו הביתה לחגוג עם המשפחה ואני חזרתי אז מספיק! אני אחזור עד הצהריים" היא אמרה. היא הלכה רגע לחדר שינה. לפחות ניחשתי ככה כי הבית דומה לשלי.

"טוב ביי חמודים. לורן, את יכולה להשאר אצלינו אם תרצי" הנהנתי בחיוך למרות שרציתי למות. להשאר פה עכשיו עם ניקולס זה לרצוח אותי ולהחזיר אותי לחיים ושוב לרצוח בדרך אכזרית יותר. איימי יצאה ועברתי לשבת על הספה בסלון.
"למה שיקרת?" ניקולס נשען על המשקוף ושאל באדישות שהיתה אחד המאפיינים שלו.
"מי אמר ששיקרתי?" שאלתי באדישות.
"תעני לי, למה שיקרת?" הוא שאל שוב בקול עבה ומאיים יותר.
"לא חושבת שזה עניינך. אם אתה לא רוצה שאני אהיה פה פשוט תגיד. ביי" אמרתי וקמתי מהספה והלכתי לקולב.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שאל בקול העבה שלו ותפס חזק בידי.
"ניקולס, אתה מכאיב לי" אמרתי בקול חלש יותר.
"את נשארת עד שתגידי לי למה שיקרת" הוא אמר בקול מאיים.
"לא נמאס לך לפגוע בי? חשבתי שסיכמנו שאתה מתרחק ממני" אמרתי ביותר בטחון.

"לא יכול לסבול שקרים. נכון סיכמנו שאני אתרחק, אבל לא כשמשקרים" הוא אמר בטון מאיים.
"יש לך פה מראה?" שאלתי.
"מה הקשר?" הוא שאל והטון דיבור שלו הפך ליותר עצבני.
"לפני שאתה אומר שאני שקרנית ומשקרת תראה את עצמך במראה. אתה משקר לי, משקר לאמא שלך ומשקר יותר מכולם לעצמך. עכשיו תן לי ללכת" אמרתי בטון הכי בטוח שהיה לי מאז שדיברתי איתו בפעם האחרונה.