That's What Makes a Good Story

פרק 41: "בשקט הכי עדין שיש"

נקודת מבט של לורן:

"נוכל להרוויח מיליון ואפילו מיליארדים אם רק תגלה היכן הכספות של אביך" שמעתי איש עם קול עבה מדבר.
"אין לי מושג איפה הן" נשמע קולו של ניקולס באדישות שלו.

לפתע יד גדולה ומסריחה החזיקה את פי ואת אפי. גאד כמה זמן הוא לא שטף ידיים?!

היד השניה תפסה באגרסיביות את בטני והרימה אותי. ניסיתי להאבק אך לא הצלחתי.
"קופר, יש לך אורחת" מי שהחזיק אמר והביא אותי לתוך החדר בו ניקולס ומי שקראו לו כנראה קופר שהו.

"איזו הפתעה נעימה. באת בדיוק בזמן מותק" קופר אמר ונגעלתי ממנו. מי שכנראה היה השומר שלו הצמיד אותי לקיר ואת הידיים שלי כבל בשלשלאות לתקרה ואת רגליי לרצפה. הסיטואציה הזו הזכירה לי את הקודמת, שנחטפתי.
"מי היה מאמין שהיא תחזור, הא? טוב כנראה שהן תמיד יחזרו" קופר אמר בשעשוע והתקרב אלי ותפס בסנטרי.
"מותק, את כל כך הולכת להועיל לי, את אפילו לא יודעת כמה" הוא אמר בחיוך שלא אהבתי. נגעלתי מהמגע שלו.

"לא כך ניקולס?" הוא שאל בחיוך זדוני. למה עשיתי את זה? קופר כיוון לניקולס אקדח למוח. הם לא עובדים יחד?!

"נוצר פה מצב שהוא צריך להסביר לי מה את עושה כאן" קופר אמר.
"אין לי מושג. אני בדקתי אם עוקבים אחרי" הוא אמר בבטחון וקופר הוריד את האקדח.

לא יודעת למה אבל הרגשתי בטוחה בזכות ניקולס. לא פחדתי, ליבי לא התחיל למהר ונשימתי היתה סדירה.
"רוצה לדעת איך את מועילה לי?" קופר שאל ואני מודה, הסתקרנתי.
"אם ניקולס לא יספר לי היכן הכספות המוח שלך הולך להתנפץ לעיניו על כל הרצפה" הוא אמר והרגשתי איך האקדח נצמד לראשי.

"אתה מוזמן לירות בה. זה לא יגרום לי לדעת פתאום באורח פלא איפה הכספות" ניקולס אמר באדישות וחטפתי הלם. לא אכפת לו יותר ממני? הרגשתי איך הוא לקח את הלב השבור שלי וניפץ אותו סופית לאבקה שעפה ברוח. אין סיכוי שהוא יראה אותי בוכה.
כל תקווה שהיתה בי הרגע טבעה בים. כל ציפייה התנפצה וכל רצון שהיה בי שנחזור מת ברגע זה. הכרחתי את עצמי לא לבכות. בטח שלא מולו, כשעד לפני חודש וחצי הוא היה הדבר הכי קרוב אלי שהייתי נותנת לעצמי להתרסק לזרועותיו ולהתפרק-כי הוא היה שם. אבל זה השתנה. לא אכפת לו.

"מצטער מותק. כנראה שהוא עבר הלאה" קופר אמר ועלה על פניו חיוך. אני הייתי רוצה עכשיו לשחוט לו את הצורה. מי הוא שיגיד לי שניקולס עבר הלאה?!
"לא אכפת לך שאני אשתעשע בכמה דקות האחרונות לחייה, נכון? הייתי רוצה להזכיר לה טיפה מה זה להיות חטופה" הוא אמר והתחלתי לפחד. לניקולס באמת לא אכפת ממני. הוא נשאר לעמוד בלי תזוזה, אפילו הפרצוף שלו לא זז. כנראה שהוא באמת השתנה ואני אצטרך לשכוח ממנו או לפחות לנסות להרגע לפני המוות שלי.

קופר לפתע התחיל ללטף אותי ורציתי להתאבד. זה כל כך מגעיל ודוחה שהוא נוגע. הוא דחף את לשונו לפי ורציתי להקיא. הוא המשיך לגעת בי והלנשק אותי ולא הצלחתי לזוז על מנת להעיף אותו ממני. התחלתי לבכות. לא יכולתי להחזיק את הדמעות יותר. התנשמתי בכבדות, לא יודעת אם בגלל הדמעות והפחד או בגלל הנשיקה המגעילה של קופר שלא נתנה לי לנשום. הוא עזב את שפתיי. הודתי לאלוהים על זה.
"מה אתה אומר ואני אשתעשע יותר?" קופר שאל שאלה רטורית וכעבור רגע הוא התחיל לממש את החזה שלי יותר ולהרים את חולצה.

"איזה חזה. יש לך טעם, הא ניקולס?" הוא שאל וראיתי את המוות שלי בעיניים. אם הוא יגע בי אני סופית אמות. הוא התחיל למשש אותה בחוזקה, זה הכאיב לי.
"ניקולס... בבקשה..." יבבתי בכאב ובושה. הוא לא זז, אפילו לא טיפה.

כנראה שזו הדרך שאני אמות בה. אני אמות לאחר שביישו אותי, נגעו בי ויותר מהכל? הבן אדם שהיה כל חיי לא רוצה להציל אותי.
"עזוב אותה. היא לא קשורה לזה. אני אגלה לך איפה הכספות" ניקולס אמר לפתע. בטח הוא לא רצה שיהיה לו מצפון.
"היה צפוי. אני לא אשחרר אותה" קופר אמר והחזיר את חולצתי למקום.

"שחרר אותה! אחרת לא תקבל את הכספות" ניקולס אמר באיום.
"אתה באמת חושב שאתה יכול לאיים? תבין, אתה פועל בגללה כמו בובה על חוטים. כל עוד היא בידיים שלי אתה המריונטה שאני מפעיל. כל עוד היא בידיים שלי, אתה תעשה הכל כדי לא לפגוע בה" קופר אמר וניקולס נאנח.

"הרשימת כספות נמצאת על צ'יפ אצלי בבית החזה, ליד הלב" ניקולס אמר.
"בן אדם טיפש. בן אדם אנוכי וטיפש! היינו צריכים לנחש שזה מה שהוא יעשה! איזה בן אדם נורמלי יעשה דבר כל כך אכזרי לבנו?! ועוד בשביל כסף?!" קופר התעצבן ודפק על הקיר בחוזקה.

"יודע מה ילד? אני מת לגלות כמה אתה ואביך דומים. האם גם אתה טיפש כמוהו כמו שהאופי שלכם דומה" קופר אמר וידעתי שניקולס הולך להתפוצץ. להזכיר את אביו זה דבר אחד, זה ירגיז אבל לא משהו נורא. אבל כשמשווים בינהם? ניקולס מסוגל להרוג את מי שהשווה בינהם.

אבל הפעם? ניקולס היה בשקט. הוא היה בשקט הכי עדין שיש. הוא היה קשוב. קופר טען את אקדחו וכיוון לראשו של ניקולס.

לא יכולתי להסתכל על זה. פחדתי לראות איך ניקולס מת לי מול העיניים וקופר יחטט בגופו וישחוט רק כדי למצוא צ'יפ מזדיין.
עצמתי את עיניי בחוזקה ופתאום נשמע רעש ובלגן גדול. פתחתי את עיניי וראיתי גוף גדול נצמד אלי ופותח את השלשלאות את ידי ורגליי. הבטתי למעלה מעט וראיתי שזה ניקולס.
"צאי מפה עכשיו!" הוא צעק ועזר לי להגיע למדרגות.
"חכי לי ליד הרכב, אני תכף אגיע" הוא אמר.

עליתי במהירות במדרגות בפחד וחיכיתי ליד הרכב שלו. פחדתי. אני לבד עכשיו עד שהוא יבוא. למה בכלל הוא הציל אותי?

נקודת מבט של ניקולס:

חזרתי ועזרתי לתפוס את קופר ואת שאר השומרים שלו.
"בוגד" קופר אמר.
"בוגד זה מי שעובר על החוק" אמרתי והחזקתי אותו בחוזקה כשאבא של קאיה הגיע ואזק אותו.
"מחכה לו לילה מאוד ארוך בתחנה. קחו אותו" הוא אמר ל2 שוטרים והם לקחו אותו.
"אני חייב להודות לך. לכם בעצם. הוכחתם לי שאפשר לסמוך עליכם. אם תצטרכו משהו, אל תהססו. תתקשרו" הוא אמר וסך הכל חייכתי כאות לתודה. הוא עלה במדרגות ואני רק המשכתי להסתכל בקבוצת שוטרים וחיבקתי את אית'ן. 

"זהו זה נגמר. לתמיד" הוא הגיע אלי מתנשף כששריטה לא קטנה מדממת היתה על לחיו.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן אחי. אתה בסדר?" הוא שאל.
"אני מקווה. תודה על כל העזרה, חייב לך" אמרתי וחיבקתי אותו.

"אני נוסע עם השוטרים. הם רוצים עדות ממני כי אני האחרון שלא העיד על מה שעשה איתם" הוא אמר ועלה. 

נשארתי לבד ועליתי. ראיתי את לורן יושבת ליד הרכב שלי בפחד, פתחתי בעזרת המפתח את הרכב.
"כנסי" אמרתי. מה הולך להיות מפה עכשיו?