That's What Makes a Good Story

פרק 26: "המשימה"

עבר חודש וחצי מאז החטיפה והספקתי להשקם ואני וקאי התקרבנו יותר. ידענו שזה לא יהיה קל אבל התכוננו לרגע הזה שנצטרך להתנהג כמו זוג.
"ניקולס הבטחתי לקאי שנדבר על אותו יום שחזרתי..." אמרתי לניקולס בפלאפון.
"ומה עם חבר שלך? צריך לנטוש אותו?" שמעתי את הציניות בקולו וגיכחתי.
"זה חשוב... נתראה בבית ספר?" שאלתי.
"בטח אהובה" הוא אמר.
"ביי" אמרתי וניתקתי.

אירגנתי תיק לבית ספר, התאפרתי מעט ויצאתי לכיוון הבית של קאי. הוא התקשר אלי ואמר שאנחנו צריכים דחוף לדבר.
"פתוח!" שמעתי את קולו של קאי לאחר שדפקתי על דלת ביתו.
"היי" אמרתי לקאי.
"היי אני כבר איתך" הוא אמר וריאתי איך הוא מסתבך בללבוש חולצה.
"בוא אני אעזור לך" אמרתי ועזרתי לו לשחרר את החולצה איפה שהיא נתקעה.
"תודה" הוא אמר ורץ מהר לחדר.

הוא יצא כאשר הוא מקפץ על רגל אחת ומנסה לנעול את הנעל על הרגל השניה וציחקקתי מהסיטואציה.
"אכלת? שתית?" הוא שאל בלחץ.
"כן כן. תרגע יש לך זמן" אמרתי והנחתי את התיק ליד הדלת.
"קיבלתי שיחת טלפון" קאי אמר ונעמד מולי. הסתכלתי אל תוך עיניו הכחולות וידעתי מה זה אומר.
"המשימה יוצאת לדרך, נכון?" שאלתי וראיתי איך הוא משפיל את מבטו.

"את לא היית חייבת להסכים למשימה..." הוא אמר. לא עניתי כלום. רק חיבקתי אותו.
"אנחנו נעבור את זה" אמרתי לו בחיבוק.
"את יודעת שמפה אין חזור? יש סיכוי שאני ואת לא נחזור למצב החברתי שהיה" הוא הסביר.
"שנינו נאבד הכל אבל זה עדיף מאשר שכלנו נאבד את החיים שלנו" אמרתי והוא הסכים.

הוא אכל ויצאנו ברגל לבית ספר. שתקנו רוב ההליכה.
"איך נגרום לניקולס לחשוב שאנחנו ביחד?" קאי שאל לפתע.
"נתחיל מזה שנדבר הרבה.." אמרתי. לא ידעתי בעצמי איך לגרום לו להאמין.

נכנסנו לבית ספר ומיד התחלתי לחייך לקאי והוא הרים גבה.
"סמוך עלי תחייך גם" לחשתי לו.
"אז על מה דיברתם?" שמעתי את ניקולס. התעלמנו לרגע.
"לורן?" ניקולס הרים מעט את קולו.
"וואי אני מצטער בייב לא שמתי לב שאמרת משהו" אמרתי וחייכתי לקאי.

"משהו מצחיק? חשבתי שדיברתם על היום שבו חזרת..." הוא אמר מבולבל.
"העברנו את הנושא לבדיחות כי הייתי על סף דמעות" אמרתי וחיבקתי את קאי והלכתי עם ניקולס לכיוון הלוקרים.

"לורן מה עובר עליך? ממתי את מחבקת ככה את קאי?" שמעתי את הטון הלא מאוד מרוצה שלו.
"הוא שימח אותי היית מעדיף שאני אבכה?" שאלתי.
"הייתי מעדיף שתבכי עלי ושאני אשמח אותך" הוא אמר באדישות.

"סליחה נו! הייתי איתו וכבר התחלתי לבכות!" ניסיתי לעורר דרמה.
"טוב די יפה שלי אני מצטער. אני קנאי ואת צריכה לדעת אתזה" הוא אמר וחיבק אותי.

יצאנו ביחד למחששה, רק שנינו והוא התחיל לעשן.
"מתי תתחיל להגמל?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"לא דחוף לי כרגע" הוא אמר ופלט את העשן רחוק ממני.
"אני הולכת" אמרתי וקמתי מהספסל.
"נו מה חכי רגע! העשן הזה מרגיע אותי!" הוא התחיל להרים עלי את קולו.
"מרגיע אותך ממה?! ממשהו שלא היה?! בכלל מעניין אותך העניין שאתה תמות יום אחד בגלל הדבר המחורבן הזה?!" הרמתי את קולי.