אהבה מסובכת - Love Is Complicated

פרק 36 ♡

נקודת מבט שי:

"עשיתי משהו לא בסדר?" היא שאלה
"לא.." עניתי והייתי מבולבל בעצמי.
למה עשיתי את זה?
"מצטער אני צריך ללכת.. תודה על הערב" אמרתי
"רגע אין לי איך לחזור" היא אמרה ונראתה עייפה.
"בואי ניקח מונית" אמרתי לה ומשכתי בידה החוצה.
תפסנו מונית וכל הדרך שתקנו.
אני חייב לדבר עם מישהו..שיעזור לי.
"בי שי היה כיף היום" היא אמרה שיצאה מהמונית וסגרה את הדלת
הנהג הוריד גם אותי ונכנסתי הביתה. לבית ריק. כרגיל.
אבל הפעם האווירה בו הייתה שונה.
הטלפון שלי צלצל ועניתי.
"שלום מדברת אביבית משירותי הרווחה"
שירותי הרווחה?! שיט שכחתי מזה שעוד לא מלאו לי 18.
"כן איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי
"אני מדברת עם שי נכון?"
"כן" עניתי והבנתי כבר מה היא רוצה ממני.
"תראה בעקבות המוות של ההורים שלך אנחנו צריכים שתיגש למשרדים שלנו עם אדם שיכול לשמש כאפוטרופוס שלך בגלל שעדיין לא מלאו לך 18" היא אמרה ונאנחתי
"אני אהיה בן 18 עוד חודשיים. עדיין צריך את כל הדבר הזה?" שאלתי מעוצבן.
"כן מצטערת. לאחר שתהיה בן 18 תוכל להשתחרר מהאפורטופוס שלך" היא סיימה וניתקה.
חרא. הכל חרא.
התיישבתי על הספה הבלויה כועס על כל העולם.
דפיקה נשמעה בדלת ולא רציתי לקום ולפתוח אבל הדלת נפתחה לבד ותומר נכנס.

נקודת מבט תומר:

ליוויתי את ליאן הביתה ונפרדתי ממנה.
עכשיו הגיע הזמן לשי.. אני בטוח שהוא יושב עכשיו וכועס. אנחנו מכירים מגיל קטן אני יודע איך הוא מתנהג ברגעים כאלה.
דפקתי על דלת ביתו אבל הוא לא פתח אז פתחתי בעצמי ונכנסתי.
"שי.." אמרתי לו והוא הביט בי מאוכזב וכועס.
"לך תומר" הוא אמר והחזיר את מבטו אל הקיר.
התיישבתי לידו על הספה שרואים שהיא ישנה ושי שתק.
ידעתי מראש שזה מה שיקרה אבל עכשיו שזה קורה זה כואב לי ואני כועס על עצמי.
אני יודע שאני היחיד שיש לו.. למה עשיתי לו את זה?
"למה שלחת את נועה?" הוא שאל אותי בשקט
"ידעתי שאתה צריך מישהו והיא היחידה שעלתה לי לראש שיכולה לעזור לך" עניתי לו
"אני לא צריך אף אחד ובטח לא אנשים שעוזרים לי כי מישהו אמר להם" הוא צעק
"שי תקשיב לי עד הסוף בבקשה" ביקשתי ממנו
"לא רוצה להקשיב לך ובבקשה צא לי מהבית" הוא אמר ויצאתי.
המצפון שלי צורח מבפנים ויודע שאני צריך לחזור אבל כרגע לא. זה לא יעזור. מחר אני אדבר איתו.

~בוקר חדש~

קמתי בכוונה מוקדם בכוונה לתפוס את שי ולדבר איתו.
ניסיתי להתקשר אליו אבל הוא לא ענה.
'בוקר טובב. אתה בא היום?' ליאן שלחה לי הודעה
'בוקר טוב חיים. ברור שאני בא.. נראה אותך בהפסקה?' שלחתי לה בחזרה
'כן' היא ענתה וחייכתי.
היא עושה לי טוב וגורמת לי לשכוח מהצרות שלי בזמן שאני איתה.
הגעתי לבית ספר וחיפשתי את שי.. הוא כנראה עוד לא הגיע.
בינתיים כל החבר'ה הגיעו ודיברו כרגיל והבנתי שאני היחיד שיודע על מצבו של שי.
שי החליט להבריז. תאמינו או לא כמה שזה לא צפוי שי הוא תלמיד שכמעט מעולם לא הבריז למרות שהוא לא נראה ככה.
היום עבר חלק ובאתי לצאת מבית הספר אך יד נגעה בכתף שלי.
התסובבתי וראיתי את נדב. שוב.
"הי נדב מה קורה אח? שכחת משהו?" שאלתי אותו
"לא. תגיד איפה שי? הוא אף פעם לא מבריז בטוח קרה לו משהו" הוא שאל אותי בפרצוף מחשיד.
"לא יודע. בטח סתם חולה" עניתי ככה כי לא התכוונתי לחשוף את מה שקרה לשי. גם לא לנדב.
"טוב דבר איתי" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון ביתו.
אני התחלתי ללכת לכיוון ביתו של שי.
דפקתי על הדלת והוא לא ענה אבל הפעם הדלת גם הייתה נעולה.
מוזר שוב.
לקחתי את עצמי והתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי כשמחשבות 'מה אני אעשה עם שי?' עברו במוחי.
'רוצה לבוא אליי?' הודעה מליאן
'כן' עניתי ושיניתי כיוון לבית שלה.
הייתי צריך את החיבוק שלה עכשיו.

נקודת מבט ליאן:

תומר דפק על הדלת וקמתי לפתוח.
"ה.." לא הספקתי לסיים והוא חיבק אותי.
"מישהו פה התגעגע" אמרתי בחיוך.
הוא לא ענה ורק חיבק אותי.
משהו קרה כי תומר תמיד מחזיר לי בחזרה עקיצות שאני עוקצת אותו.
"תומר קרה משהו?" שאלתי אותו והוא הניד בראשו
"אני סתם הייתי צריך חיבוק" הוא אמר והבנתי שזה לא רק זה, אבל לא התכוונתי ללחוץ עליו עכשיו.
עלינו לחדר שלי וראינו טלוויזיה.
תומר ישב ואני גם אבל ראשי נשען על החזה שלו והוא מלטף את שערי.
הרגשתי שהוא עצוב אבל לא ידעתי איך לעזור לו.
"תומר" מלמלתי
"מה?" הוא שאל
"מה קרה?" ניסיתי שוב
הוא שתק לכמה רגעים ובסוף כיבה את הטלוויזיה ואני התיישבתי בישיבה מזרחית על המיטה מביטה בו.
"שי" הוא אמר
"מה קרה עם שי?" שאלתי
"תבטיחי שמה שאני אומר לך עכשיו לא יוצא ממך ליאן. גם לא לנועה" הוא אמר והיה נראה לחוץ.
"בסדר. מבטיחה"
"אתמול שהיית בבית החולים אמרתי לך שאני יוצא לשעה כי שי ביקש ממני להיפגש לדבר על משהו והוא סיפר לי שההורים שלו מתו" הוא אמר
"מה?" שאלתי
"הוא בן יחיד וההורים שלו היו בחו"ל כל השנים והם שלחו לו כסף וזהו. בחגים הוא היה אצלי והם אף פעם לא ענו לו. אתמול מספר חסום שלח לו הודעה שהם נפטרו ושלח לו תמונה" הוא סיים והייתי קצת בשוק.
אני אף פעם לא ידעתי את הסיפור חיים של שי אבל זה עצוב. אני גדלתי במשפחה שבה קיבלתי הכל. הורים, אחים וגם כסף.
קשה לי להבין את שי.
"ואיך זה קשור אליך?" שאלתי מנסה להבין את הקשר.
"בדיוק אחרי שהוא סיפר לי את זה אייל אח שלך התקשר להגיד לי שאיבדת את ההכרה ובלי לחשוב פעמיים באתי אלייך והשארתי אותו שם. לבד" הוא אמר ודמעה קטנה ירדה מעיניו.
"בעיקרון התקשרתי לנועה לבקש ממנה ללכת לדבר איתו אבל יצאתי חבר חרא" הוא אמר והתפרק.
המצפון שלי התחיל לשחק בי שאני אשמה על כך שהוא עזב אותו.
"ניסית לדבר איתו?"
"כן. הוא העיף אותי ולא היה מוכן להקשיב למילה. הוא כועס עליי ואני מבין למה. ידעתי שהוא יכעס עליי שיצאתי לכיוונך בלי להתייחס אליו" הוא המשיך.
"אני מצטער שאני מוציא את זה עלייך ככה" הוא אמר וחיבקתי אותו שוב.
"הכל בסדר. לך אליו שוב תומר אני לא יכולה לראות אותך ככה" אמרתי לו והוא לקח את התיק שלו, נישק אותי ויצא.

אחרי כמה דקות דפיקה נשמעה בדלת.
"שי" אמרתי מופתעת כשהוא הופיע בפתח ביתי.

אהבתם?
אם כן תכתבו תגובות ותצביעו 😍⁦❤️⁩