אהבה מסובכת - Love Is Complicated

פרק 60 ♡

נקודת מבט אייל:

היא עזבה ונסעה.
אפילו אחר כל הזמן הזה אני עדיין לא מעכל שליאן פשוט טסה.
אני ממש כועס עליה שהיא עשתה את זה.. בלי מחשבה ובלי להתייעץ ולשתף מישהו.
החברים שלה הגיעו אלפי פעמים לבית שלנו לשאול איפה היא..
החברה הכי טובה שלה נועה שיגעה לנו את השכל.
אבל אין שום סימן מליאן.. כאילו היא נעלמה.
אפילו לא מתקשרת אלינו.
התקשרתי לתומר, חבר שלה והוא לא הסביר לי כלום והודיע לי שהם כבר לא חברים.
אפילו את זה ליאן לא סיפרה לי? פעם היינו מדברים על הכל..
אחר כך הגיע הבן אדם הזה שהסביר לנו על למה ליאן טסה והייתי בהלם.
מישהו רוצה להרוג אותנו?
היא אחותי הקטנה ועצוב לי כל כך על זה שהיא הייתה צריכה לעבור את זה לבד.
אני גם כועס על עצמי שלא שמתי לב.
איתי ונוי לפעמים שואלים איפה היא.. מה נענה להם?
אבא ואמא נמצאים במצוקה ובר סגורה בעצמה.
הבית הפוך ובקושי מתפקד מאז שליאן טסה.
קיבלתי שיחת טלפון והתנתקתי ממחשבותיי.
"אתה יכול לבוא" הקול הגברי אמר לי
"לאיפה?" שאלתי וכיביתי את הטלוויזיה שלא הסתכלתי עליה.
הוא מסר לי את הכתובת ויצאתי לדרך.
עליתי על המכונית שלי ונסעתי במהירות.
'משפחת ג׳ונס'
דפקתי על הדלת וגבר שאני לא מכיר פתח לי.
"איפה הוא?" שאלתי ונכנסתי לדירה
"מת" הוא ענה
"מה?! מי הרג אותו?" הופתעתי
"סיפור ארוך" הוא אמר
"מה נעשה עכשיו?" שאלתי לא מבין
"אני אטפל בזה ואודיע לך" הוא אמר לי
"טוב איפה זה?" שאלתי חסר סבלנות
"אני הולך להביא לך" הוא אמר ויצא למרפסת להביא את זה.
"עליתי לשירותים" צעקתי לו
פתחתי כמה דלתות והן לא היו השירותים.
קצת מלחיץ לפתוח סתם דלתות בבית של מישהו שהרגע מת.
פתחתי דלת נוספת וראיתי דמות קטנה שוכבת מכווצת על המיטה ששמיכה מכסה את גופה.
זאת אשתו או הבת שלו ?
"סליחה את בסדר?" שאלתי בשקט והיא שתקה.
הבית היה כל כך שקט שהייתי בטוח שהיא בכתה.
חשבתי לסגור את הדלת ולעזוב אבל אני לא יכול לעזוב אישה ככה שאני רואה אותה במצב הזה.
נכנסתי וסגרתי את הדלת אבל לא עד הסוף.
התקדמתי אליה לאט ובשקט כדי שהיא לא תיבהל.
"את בסדר?" שאלתי שוב והיא שוב שתקה.
עכשיו עמדתי ממש מולה.
"מה?!!!?" צרחתי
"ליאן?!?" הוספתי
מה ליאן לעזאזל עושה בבית הזה? מה היא עושה פה בארץ? מה לעזאזל היא עושה פה ערומה ומכוסה רק בשמיכה?!
לא חשבתי לשנייה נוספת.
לקחתי אותה עם השמיכה ורצתי החוצה מהדירה.
לא אכפת לי שג׳וסף מחכה לי.. אכפת לי רק מליאן.
סרטים כבר רצים לי בראש..
הכנסתי אותה למכונית ונסעתי במהירות מטורפת.
היא ישבה שוב מכווצת בעצמה ובכתה בלי להוציא הגה מהפה.
בבקשה שלא קרה פה מה שאני חושב. בבקשה.
הגעתי בפחות מחמש דקות הביתה ולקחתי אותה.
נכנסתי הביתה בתנופה ואבא שלנו שישב בסלון קם לעברי והביט מזועזע ומבוהל בנו.
"מה קרה פה?" הוא צעק
"אחר כך אבא" עניתי לו והעלתי את ליאן למיטה.
הכנסתי אותה וכיסיתי אותה בשמיכה שלה.
"ליאן תסתכלי עליי" ביקשתי ממנה והיא רק בכתה ולא הסתכלה עליי.
"בואי תתקלחי ותספרי לי מה קרה" ביקשתי בתחנונים.
כאב לי רק להסתכל עליה ככה.
הבנתי כבר מה קרה לבד. אני לא צריך שהיא תספר לי.
אחותי הקטנה נאנסה. זה כל כך קשה אפילו לבטא את זה בראש ועוד יותר קשה להסתכל עליה.
מה היה קורה אם לא הייתי בא לג׳וסף?
דמעה אחת נפלה לי מהעיניים.
מה הדפוק הזה עשה לה?! אני יהרוג אותו.
ליאן ישבה מכווצת במיטה שלה ובכתה.. אפילו לא ידעתי איך לעזור לה.
רק בכיתי גם בעצמי.
הבאתי לה חולצה והתיישבתי לידה.
בהתחלה היא היססה אבל היא לבשה אותה במהירות והתיישבה על המיטה והמשיכה לבכות.
חיבקתי אותה ולא שחררתי למשך 10 דקות.
"אני מצטער. סליחה שלא באתי קודם" אמרתי לה והיא פרצה בבכי ששמעו.
"סליחה" אמרתי לה ודמעה נוספת ירדה מהעיניים שלי.
היא שוב שתקה.
השכבתי אותה במיטה וליטפתי את ראשה.
"לכי לישון" ביקשתי
היא עצמה את עיניה אבל פתחה אותם כל כמה שניות.
"ליאן אני פה אני לא הולך. תרדמי" אמרתי והמשכתי ללטף את שיערה במטרה להרגיע אותה.
היא הפסיקה לבכות והנשימות שלה נרגעו אז הנחתי שהיא נרדמה.
ישבתי לידה עוד כמה דקות ויצאתי מהחדר שלה.
אבא שלי עמד על הדלת והסברתי לו הכל.
"אנחנו הולכים למשטרה" אבא אמר
"לא אבא.. אי אפשר זה עולם אחר" הסברתי לו בידיעה שהוא יתעקש.
"זאת הבת שלי ואם היא נאנסה אני אטפל בזה ואלך למשטרה" הוא קבע
"אי אפשר אבא" הרמתי את הקול שלי
"אייל אל תדבר אליי ככה" הוא הרים גם
"תן לי לטפל בזה בסדר?" ביקשתי
הוא הביט בי וחשב.
"בסדר" הוא אמר לבסוף ונאנח.
אמא הגיעה גם ואבא הסביר לה הכל.
אני מקווה שהם יקשיבו לי ולא יילכו למשטרה.

נקודת מבט ליאן:

אני מרגישה שהגוף שלי לא שייך אליי.
אני מרגישה תחושות גועל בתוכי.
אני מרגישה שאני רוצה למות.
אני מרגישה שזאת לא אני.
כשאייל נכנס לחדר שבו הייתי לא הבחנתי בהתחלה שזה הוא כי בכיתי ופחדתי שזה שוב לביא.
שזיהיתי שזה הוא שמחתי כל כך.. אבל לא הצלחתי להראות את זה.
רק בכיתי ולא הצלחתי להוציא הגה.
אייל פעל בזריזות והוציא אותי משם.
שאלות כמו 'מה הוא עשה שם?' 'איך הוא ידע שאני שם?' 'מה היה קורה אם לביא היה חוזר לפניו?' לא עברו לי במוח באותו רגע.
בכיתי בלי סוף.
אייל לקח אותי הביתה והביא לי חולצה ללבוש.. הוא חיבק אותי ונתן לי הרגשה שאני בטוחה.
אבל לא הרגשתי ככה.. הרגשתי זוועה.
הוא ביקש ממני להירדם ובהתחלה לא התחלתי אבל לבסוף הצלחתי.
"היה כיף ליאן. להתראות" המשפט הזה לא ייצא לי מהמוח.
כל מה שקרה לי לפני כמה שעות חזר אליי.
"ליאן. ליאן" שמעתי קול
"ליאן" הקול צעק והקים אותי בבהלה.
אייל.
"ליאן, היי אני פה את בסדר?" הוא שאל אותי אבל שוב לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
דמעות נוספות זלגו לי על הלחי מבלי שליטה.
אני פוחדת כל כך.
הוא חיבק אותי ומלמל כמה פעמים שהכל בסדר.
הכל לא בסדר. אני לא בסדר. הכל באשמתי.
המשכתי לבכות וחיבקתי אותו בחזרה הפעם.
הייתי צריכה את החיבוק הזה.. החיבוק שינסה להרגיע אותי קצת.
החיבוק האוהב. החיבוק המנחם. החיבוק המגן.
הוא חיבק אותי חזק ולא שחרר והודתי לו על זה.
בכיתי בלי הפסקה ולבסוף פשוט נשכבתי בחזרה במיטה ובהיתי בקיר.
"ליאן את מוכנה.. לדבר?" שאל אייל בחשש.
לא. אני לא רוצה לחשוב על זה.
הנדתי את ראשי והוא הנהן.
"אני פה תמיד ואני גם אשאל אותך את זה עוד המון פעמים. תכנסי למקלחת... אני אחליף לך מצעים" הוא אמר לי
מקלחת. לנקות את הגוף שלי ממנו.
הנהנתי והוא יצא מהחדר.
נכנסתי למקלחת ופחדתי שבכל רגע הוא יבוא שוב.
התקלחתי מהר ויצאתי.
אייל החליף לי מצעים והשאיר לי פיג׳מה על המיטה עם כוס מים.
התלבשתי ושתיתי לגימה קטנה.. את השאר לא הייתי צריכה.
נכנסתי למיטה ופשוט בהיתי בתקרה.

נקודת מבט אייל:

אני הולך לכסח להם את הצורה.
אחרי ששכנעתי את ליאן להיכנס למקלחת לקחתי את המפתחות ונסעתי במהירות חזרה לבית של לביא.
דפקתי חזק על הדלת ואחרי כמה דקות ג׳וסף פתח לי.
"לאיפה לעזאזל הלכת?!" הוא צעק ונתן לי להיכנס.
"מה אחותי הקטנה עשתה שם למעלה?" שאלתי בקשיחות.
הם עומדים לראות עכשיו צד מאוד לא נעים שלי.
"אוי" הוא אמר ועיוות את פניו.
"ג׳וסף למה אחותי הייתה פה?!" צעקתי
"אייל תרגע" הוא אמר
"אני לא" צעקתי שוב
דלת הבית נפתחה בחוזקה והסתובבתי לראות מי מפריע לי עכשיו.
"תומר?!" צעקתי
"אייל?!" הוא צעק גם

תכתבו תגובות ותצביעו⁦❤️⁩⁦❤️⁩
מקווה שאהבתם⁦♥️⁩