אהבה מסובכת - Love Is Complicated

פרק 73 ♡

נקודת מבט תומר:

"ליאן" אמרתי והדמעות שלה הופיעו בנוסף לשלי.
עשיתי צעד לעברה והיא לא זזה ממקומה.
"תומר" היא קראה בשמי שוב
"ליאן" קראתי בשמה גם
הסתכלנו אחד על השני עמוק בעיניים ובכינו.
בשנייה אחת הסתערנו אחד על השני בחיבוק.
5 שנים. כל כך התגעגעתי אליה.
"אני לא מאמין שאת חיה" מלמלתי והדמעות שלי רק המשיכו לרדת בשקט.
היא בכתה בקול והתייפחה.
עמדנו ככה בלי לזוז המון זמן.
פשוט התחבקנו עד שהיא לפתע שיחררה את זרועותיה ממני והתנתקה ממני.
"מ..מה?" גמגמתי
איך אני הופך לבן אדם אחר שאני רואה אותה..
"לא תומר. זה לא בסדר מה שאנחנו עושים" היא אמרה ודמעות חדשות הופיעו על פניה.
"זה לא בסדר לחבק אותך אחרי שחשבתי שאת מתה 5 שנים?" צעקתי ודמעות הופיעו גם על לחיי.
"לא! זה לא בסדר שאתה נעלם לי לחמש שנים אחרי כל מה שקרה בלי שאני יכולה לתקשר איתך או עם המשפחה שלי ואז מופיע לי פה ופשוט מחבק אותי! זה לא בסדר!" היא צעקה
"אז את רוצה שאני אלך?" שאלתי והדמעות שלי לא הפסיקו לרדת
"כן. תלך" היא אמרה
מה קורה פה?
לא ככה חשבתי שיהיה בדרך ..
לא חשבתי שהיא תצעק עליי ולא תרצה לראות אותי ותעיף אותי מהדירה שלה.
"ליאן" ניסיתי שוב
"בבקשה תומר תלך. אני לא יכולה עם זה" היא אמרה ויצאתי לה מהדירה.
היא סגרה את הדלת ואני התיישבתי על הרצפה במסדרון ונשענתי על דלת ביתה.
מה קרה פה עכשיו?
זאת ליאן. אני ראיתי את ליאן. אבל לא את ליאן שאני זוכר.
בכיתי בלי קול, רק דמעות ירדו לי מהעיניים.
שמעתי את קולה בוכה מבעד לדלת.
זה כאב לי כאילו מישהו הכניס לי סכין ללב ולא הפסיק לסובב לי אותו.
ישבתי ככה על הרצפה ובהיתי בקיר.
קולה הבוכה של ליאן נעלם ועם זאת קמתי ויצאתי לג׳ון.
"נו איך הלך?" הוא שאל
"סע" אמרתי לו
"מה קרה?" הוא שאל בפרצוף מבולבל
"סע" צעקתי והוא נבהל והתחיל לנסוע
הוא חנה ליד המלון ויצאתי מהמכונית בלי לחכות לו.
"שלום איך אוכל לעזור לך?" האישה בקבלה שאלה אותי
"מה החדר שלי?" שאלתי בנוקשות
"מה שמך?" היא שאלה באנגלית
"תומר בראון" עניתי והרגשתי שאני עומד להתפוצץ
"780" היא אמרה והגישה לי כרטיס
לא הודתי לה ונכנסתי למעלית.
חיפשתי את החדר שלי וכשנכנסתי אליו טרקתי בחוזקה את הדלת.
נשכבתי על המיטה וניסיתי להוריד את רמת העצבים שלי.
הכעס, הבלבול והכאב התאחדו אצלי בלב.
הרגשתי שאני רוצה לירות במישהו עכשיו ותוך כדי לחבק את ליאן.
התגעגעתי אליה כל כך ולא ככה דמיינתי את איך שניפגש אחרי שעידן אמר שהיא חיה.
טסתי בשבילה את המרחק הזה תוך שעתיים מאז שאמרו לי שהיא חיה והיא כועסת עליי?!
אני זה שחשבתי שהיא מתה!
היא יכלה להתקשר אליי ולמצוא אותי אם היא רצתה.
זהו. הכעס ניצח את הגעגועים.
קמתי מהמיטה, לקחתי את האקדח שלי ויצאתי מהחדר במלון.
הלכתי לחדרו של ג׳ון שהיה ליד שלי ודפקתי על הדלת שלו.
"תומר?" הוא שאל מבולבל
"תביא לי את המפתחות ובן אדם שחייב לנו" אמרתי בקור
"תומר בבקשה אל תעשה את זה שאתה כועס זו לא הדרך. הכעס מדבר ממך" הוא אמר
"תביא ג׳ון" אמרתי בכעס
הוא הושיט לי פתק עם כתובת ואת המפתחות.
נכנסתי לרכב שג׳ון מקודם נהג בו ונסעתי במהירות שעברה את המותר לכתובת שג׳ון נתן לי.
יצאתי מהרכב, טענתי את האקדח ודפקתי על דלת הדירה.
"שלום, מי אתה?" בן אדם בן שלושים ומשהו פתח לי ואמר.
"זה שהולך להרוג אותך" אמרתי באכזריות ונכנסתי פנימה
"בית יפה" אמרתי שהסתכלתי סביבי
"מה אתה צריך?" הוא שאל ורעד
"את הכסף שאתה חייב לי" עניתי והסתכלתי עליו
"עוד לא הספקתי לאר-" הוא התחיל לומר אך קטעתי אותו בזה שיריתי בו.
יש שיגידו שאני לא נורמלי. שיש לי בעיה. שלא ככה מרגיעים את הכעס. ושאני רוצח.
זה אני ! השתנתי וזה מי שאני הפכתי אליו.
אני לפעמים אוהב את עצמי ולפעמים שונא את עצמי.
ניסיתי להיות אדם אחר ולא הצלחתי.
שהכעס משתלט עליי אני לא שולט בעצמי והוא מדבר מתוכי.
יצאתי מהדירה של אותו בחור עצבני. זה ממש לא הרגיע אותי אז החלטתי ללכת לליאן.
אני צריך ודורש הסברים ועכשיו.
זהו, מעכשיו אני לא נחמד יותר.
נסעתי במהירות ודפקתי בחוזקה על דלת ביתה.
"מה עכשיו תומר?" היא שאלה בחוסר רגישות ובאטימות כאילו לא נפגשנו אחרי 5 שנים לפני שעה.
נכנסתי לדירה שלה בלי הזמנה.
"למה אתה מחזיק את זה?" היא שאלה ושמעתי רעד בקולה.
לא שמתי לב אפילו שעדיין החזקתי אקדח ביד.
"הרגת מישהו?" היא שאלה ברעד
"ליאן" אמרתי והתקדמתי אליה צעד
"אל תתקרב אליי" היא אמרה וצעדה צעד אחורה
"אתה רוצח" היא גמגמה בשקט ורעדה
הבטתי בה בהלם ולא יכולתי לזוז.
התקדמתי לעברה עוד צעד והיא עשתה עוד אחד אחורה.
היא שוב פעם פוחדת ממני.
חזרו לי זכרונות מאותו הערב מלפני 5 שנים.

#פלאשבק#
באמת שאני לא מבין מה יש לה..
נכון שקשה להתנהג רגיל אחרי כל הזמן הזה ואחרי מה שקרה לה אבל זה משהו אחר הפעם.
אני מרגיש ורואה את זה... היא מתחמקת ובורחת ממני כאילו עשיתי לה משהו ..
אולי היא קישרה אותי לכל מה שקרה ולעולם התחתון?
איך אני אסביר לה הכל?
"ליאן" קראתי בשמה בפעם המיליון מאז שהתחיל הערב.
היא בכתה ללא קול, רק הדמעות שלה ירדו.
התקרבתי אליה והיא לקחה צעד אחורה.
"ליאן" קראתי בשמה שוב
הרמתי את ידי בשביל לנגב לה את הדמעות והיא לקחה עוד צעד אחורה.
היא מפחדת ממני? שיט היא בטוח יודעת.
"ליאן את מפחדת ממני?" שאלתי בעצב
היא הזיזה את ראשה בצורה שלא הבנתי אם זה כן או לא ולקחה עוד כמה צעדים אחורה.
התקרבתי אליה לאט בשביל לא להפחיד אותה.
"ליאן" אמרתי בפעם האחרונה והיא פשוט רצה פנימה.
מה קרה פה?
למה היא מפחדת ממני?
#סוף פלאשבק#

"אל תתקרב אליי" היא אמרה שוב והיא רעדה.
"את שוב פעם פוחדת ממני?" שאלתי בשקט
הכעס שהיה לי לפני רגע התפוגג ורגשות אחרים מעורבים החליפו אותו.
"אתה הרגת מישהו" היא מלמלה לעצמה
הסתכלתי על עצמי מחזיק אקדח ביד.
מה אני עושה? הולך ורוצח אנשים כי אני כועס? הולך לדירה של ליאן והיא רואה אותי ככה?
מה אני עושה עם עצמי? צעקתי על עצמי בלב
התקדמתי לדלת ויצאתי מהדירה שלה.
נכנסתי לרכב ונסעתי למלון.
נכנסתי לחדר שלי ושמתי בכספת את האקדח.
אני צריך להתרחק מהדבר הזה.
נשכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם.
דפיקת דלת נשמעה בחדר שלי.
לא הצלחתי למצוא את הכוחות שלי לקום ולפתוח.
"תומר תפתח זה אני" הקול אמר
מי זה "אני?"

סליחה שלא העלתי כמה זמןן⁦♥️⁩
תגידו מה דעתכם😍