אהבה מסובכת - Love Is Complicated

פרק 7 ♡

נקודת מבט תומר:

"מה אחי מה קורה?" שמעתי את שי קורא לי.
ישבתי בחוץ על הספסל עם בקבוק בירה ביד.
הוא לקח לי את הבקבוק וזרק לפח הקרוב.
"אתה חייב להפסיק לשתות.. מה קורה לך בזמן האחרון?"
ירדו לי דמעות מהעיניים. לא יכולתי יותר.
"אתה בוכה? תומר?" שאל אותי שוב.
"בגלל אבא שלך? מה קרה לך איתו שוב?"
"תומר.. דבר איתי"
ככה עשר דקות הוא ניסה לדובב אותי אבל לי פשוט ירדו דמעות מהעיניים. אני כבר לא יודע מה קורה לי.
ואז הרגשתי את זה יוצא. כמו הר געש שמתפוצץ.
"אני פשוט לא יכול יותר. אבא שלי. התפקיד של ניהול העולם התחתון שאני צריך לקחת על עצמי עוד כמה חודשים. ליאן שרק משגעת אותי. כל העולם והחיים האלה פשוט דפוקים!" יריתי אליו והסתכלתי על הרצפה.
"מה קרה עם ליאן?" שי שאל בהתעניינות.
"לא יודע כבר.. אני חושב שאני אוהב אותה. הכל התחיל במסיבה הזאת שנדב החליט להביא אותה. הכל התגלגל כל כך מהר ואני פשוט לא מפסיק לחשוב עליה. והיום הדביל הזה שנמרח עליה והיא נראתה כל כך אדישה אליי. לא יודע"
"גם הכל כל-כך מסובך. אבא שלי התחיל להשתגע שוב בנוגע לתפקיד. אני באמת לא יודע מה אני אעשה בנודע לזה. אני באמת לא רוצה להיות קשור לכל העולם התחתון והפשע. אבל אבא שלי מחייב אותי ומאיים לפעמים" נאנחתי תוך כדי שהדמעות בעיניי התייבשו.
ואז הוא פשוט חיבק אותי. חיבוק אחים כזה. מנחם.
במצבים כאלה, לפעמים המילים מיותרות והחיבוקים מקבלים את מקומם. (ה.כ: כן כן, גם אצל הגברים)
שי הוא החבר הכי טוב שלי מאז היסודי. הוא יודע הכל עליי ואני עליו והוא תמיד מקשיב לי ועוזר לי לא משנה מה. אני מת עליו, הוא כמו אח בשבילי.
"אחי בקשר לליאן, אם אתה באמת אוהב אותה דבר עם נדב ותעשה משהו בקשר אליה. הרי שנינו יודעים שנדב לא עד כדי כך רציני בנוגע אליה"
"תודה שי. באמת על הכל" אמרתי לו ונתתי לו חיבוק.
נפרדנו וחזרתי הביתה.

~יום חדש~
בוקר שגרתי בבית שלי. אני קם, מתארגן ושם את אחותי בבית ספר שלה ונוסע לבית ספר.
השיעור הראשון שלנו היום הוא שיעור ספורט.
"תלמידים" אמרה המורה גילה בקול מעצבן.
"היום תצטרף אלינו כיתה בגלל שאין להם מורה"
כיתה יא 4 הצטרפה אלינו. הכיתה שבה נמצאת ליאן.
היא נראתה כזאת יפה. היא לבשה טייץ שחור שהתאים לרגליים הארוכות שלה וחולצה ירוקה שחשפה פס דקיק של הבטן שלה. היא אספה את השיער שלה לקוקו גבוה והדוק. היא מהממת.
"תומר אחי בוא נדבר אחרי השיעור" אמר לי נדב.
"בסדר" תהיתי על מה הוא רוצה שנדבר. הוא אף פעם לא רוצה לנהל שיחה.
"אתם תשחקו כדורשת, כולם מכירים את הכללים נכון? כיתה יא'4 נגד יב'2 תתחילו" אמרה גילה.
התחלנו לשחק ולקראת סוף השיעור התוצאה הייתה 5/4 לנו.
עכשיו הכדור היה אצל נדב וכולם צעקו לו שיזרוק טוב.
הוא זרק את הכדור והכדור נחת על הראש של ליאן והיא נפלה על הרצפה כאשר ראשה מוטח ברצפת המגרש הקשה.
לקחתי את הרגליים שלי ורצתי אליה במהירות בדאגה. כולם כמוני.
"ליאן .. ליאן" דפקתי לה בזהירות רבה על הלחי.
אני ישבתי לידה על הרצפה מצד אחד, המורה בצד שני ונדב לידה ועוד המון ילדים סביבנו.
"מ..מ..מה?" פתחה את העיניים באיטיות ותמכתי בה בגב.
"את בסדר?? את יכולה לקום?" שאלה אותה המורה גילה תוך כדי שעזרתי לה לקום.
"אני בסדר" אמרה וניסתה לקום ובאותה שנייה צנחה חזרה לרצפה.
"אני חושבת שכדאי שתלכי לאחות" אמרה המורה.
"אני אלווה אותה" התנדבתי ישר.
"גם אני אבוא" אמר נדב
"נדב אתה נשאר פה וכולם כמוהו. תמשיכו לשחק ותומר לך עם ליאן לחדר האחות. אני אבוא עוד מעט".
התחלתי ללכת איתה לכיוון חדר האחות.

נקודת מבט ליאן:

"ליאן.. ליאן" שמעתי מישהו קורא לי
"מ..מ..מה" מלמלתי ופתחתי את עיניי כשהדבר הראשון שאני רואה זה את תומר לידי וכך גם המורה ונדב.
"את בסדר?" שאלה אותי המורה.
"כן" מלמלתי וקמתי מהרצפה שתומר עזר לי.
תומר ליווה אותי לחדר האחות. צעדנו בדממה, אף אחד לא פתח בשיחה.
"מה קרה" שאלה דינה האחות כשנכנסנו.
"פגע בה כדור בראש והיא התעלפה" תומר ענה במקומי תוך כדי שהוא עוזר לי לשכב על המיטה.
"מה הדבר האחרון שאת זוכרת? מה כואב לך?" אמרה תוך כדי שהיא מתחילה למדוד לי לחץ דם.
"אני זוכרת כדור עף לכיווני והדבר הבא שאני זוכרת זה קמה מהרצפה. כואב לי הראש בטירוף" עניתי נאנחת מכאבים.
"בסדר.. בואי נתחיל בכך שתקחי את הכדור הזה" היא הגישה לי כדור וכוס מים.
"תומר אני מבקשת ממך לחכות בחוץ" היא הוסיפה והוא מיד יצא החוצה.
היא ערכה לי כמה בדיקות ולבסוף יצאה ואמרה לי שאני יכולה להישאר פה לנוח ושהיא תבוא לבדוק אותי עוד מעט.
ישר אחרי שהיא יצאה תומר נכנס לחדר והתיישב בכיסא לידי.
"איך את מרגישה?" שאל אותי בדאגה
"יותר טוב, אבל עדיין כואב לי" "תודה שהבאת אותי לפה ודאגת לי" הוספתי בשקט.
"ברור שאני אדאג לך.. את ידידה שלי" הוא זרק לאוויר. והרגשתי את הסכין בלב שלי מסתובבת שוב.
ידידה? זהו? זה כל מה שאני בשבילו?
"למה אתה מכאיב לי תומר?" שאלתי אותו שדמעות קטנות מבצבצות בעיניים שלי. אבל אני לא נותנת לו לראות אותם כי אני מסתובבת לקיר.
"זה עדיף בשביל שנינו ליאן. אני פשוט לא יכול" ענה לי ביובש. נאנח גם הוא.
"מה אתה לא יכול?!" הסתובבתי אליו במהירות ודמעה כבר נזלה מעיניי.
"אני לא יכול להסביר לך ליאן, אני מצטער" אמר ומה אליי לאט.
דמעה נוספת ירדה מעיניי. למה הוא מכאיב לי? מה הוא לא יכול לספר לי?
הוא התקרב אליי עוד קצת וחיבק אותי. הדמעות שלי יצאו כולן ופרצתי בבכי. הוא מוסיף לכאב הגופני שלי ומכאיב לי כל כך.
הוא רק ליטף את שערי וחיבק אותי במשך כמה דקות עד שהוא השתחרר ממני והביט בי.
"בבקשה תגיד לי שיש לנו סיכוי להיות ביחד. אנחנו נצליח ונתגבר על מכשולים" אמרתי לו בקול שקט מאוד.
"אני מצטער ליאן" אמר ויצא מהחדר משאיר אותי לבד.
הדמעות שלי המשיכו לזלוג עד שנרדמתי.
אחרי חצי שעה האחות נכנסה לחדר וערכה לי בדיקות חוזרות ואמרה לי שאני אשאר לנוח בחדרה עוד קצת ושלאחר מכן אני אשתחרר הביתה.
"ליאן..?" שמעתי מישהו קורא לי והסתובבתי. זה היה נדב.
"היי.." אמרתי לו
"איך את מרגישה?" שאל אותי.
"יותר טוב" עניתי.
"אני מצטער על העניין עם הכדור.." אמר ושיחק בשערו ביד אחת ובכדור ביד שניה.
"הכל בסדר .. אני יודעת שזה לא היה בכוונה" חייכתי אליו וחמימות התפשטה לי בלב.
הוא היה נראה חתיך וחמוד ככה. הוא לבש ג'ינס כחול עם חולצה שחורה שהתאימה לו בדיוק.
דיברנו עוד קצת והתקרבנו ולבסוף הוא הלך.
"חיימשלייי.. איך את מרגישה?" נכנסה נועה מודאגת לחדרי
"אני בסדר.. באמת" חייכתי אליה ואל רוני ומיכל.
קשקשנו קצת והן עזרו לי לשכוח קצת מהשיחה עם תומר ומנדב. אבל לא אמרתי להם כלום בקשר לזה.
לבסוף השתחררתי הביתה ושנכנסתי הביתה ראיתי את..

מי אתם חושבים שהיא ראתה?

תהנוו💕⁦♥️⁩