אהבה מסובכת - Love Is Complicated

פרק 43 ♡

נקודת מבט שי:

קמתי לעבר המטבח שממנו שמעתי את קול הניפוץ וראיתי את תומר מחזיק בשולחן כדי לא ליפול וכוס זכוכית שבורה על הרצפה.
הוא שיכור?
"תומר מה יש לך?" שאלתי אותו
הוא שוב שתק ולא ענה לי והתחלתי להתעצבן.
"אתה יכול להגיד לי בבקשה מה עובר על החבר הכי טוב שלי שמופיע בדלת בשעה הזאת, מעיר אותי, שובר כוס ולא מדבר?!" כעסתי עליו שהוא לא משתף אותי ועובר את מה שהוא עובר לבד.
"היא נפרדה ממני" הוא אמר לבסוף.
ליאן נפרדה ממנו?!
"מה? למה?" שאלתי אותו המום
"אמרה שהיא לא אוהבת אותי" הוא אמר ונפל לרצפה
התיישבתי לידו. מזיז חלק מהזכוכיות הצידה.
"אני בטוח שהיא אוהבת אותך. משהו קרה לה" אמרתי לו בטוח במה שאני אומר
"נסה לדבר איתה" הוספתי
"היא לא רוצה לדבר איתי" הוא אמר והרכין את ראשו
שמתי לב שהוא החזיק חתיכת זכוכית ביד ושיחק ואיתה על הזרוע שלו.
חטפתי ממנו את זה.
"תגיד לי אתה נורמלי ?! תומר? לא אכפת לי גם אם אתה אוהב אותה עד עמקי נשמתך בחיים שלך אל תקרב זכוכיות לזרוע שלך מטומטם" צעקתי עליו והוא הביט בי מבולבל.
בתור חבר ואח אמרתי לו את זה נכון? שאלתי את עצמי מנסה לעשות סדר במחשבות שלי.
"שמעת?!" צעקתי עליו שוב.
הוא שתק שוב. נמאס לי מהשתיקה שלו כבר.
הוא קם, מלמל סליחה ויצא לי מהדירה.

נקודת מבט ליאן:

~בוקר חדש~

קמתי מצפצוף הודעה מהטלפון שלי.

-שמח לראות שנפרדת ממנו שעה אחרי שדיברנו-

הודעה מחסוי. אבל אני הבנתי ממי היא.
התכרבלתי בשמיכה עצובה. אני רוצה את החיבוק שלו.
אני רוצה אותו. אני אוהבת אותו.
"ליאן קומי כבר. את רוצה להסביר לי מה עובר עלייך מאתמול?" בר נכנסה לחדר שלי ושאלה אותי.
לא עניתי לה והיא התעצבנה ויצאה מהחדר.
שתי דקות אחר כך אייל נכנס לחדר שלי.
"ליאן, מה קרה?" הוא שאל והתיישב לידי.
שתקתי שוב ולא עניתי לו.
"מה קרה אתמול?" הוא שאל שוב
לא עניתי לו. שוב.
כעסתי על עצמי וריחמתי על עצמי באותו הרגע.
"הי אני לא אלחץ עלייך אבל תזכרי שאני פה אם את רוצה לספר או לומר משהו" הוא אמר ונתן לי נשיקה על המצח לפני שיצא.
נועה התקשרה אליי. לא עניתי לה.
אבל החלטתי לקום מהמיטה וללכת לבית ספר.
התארגנתי מהר ולבשתי חצאית שחורה עם חולצת בית ספר וגקט שחור בתוספת נעליים שחורות.
כן הכל שחור. ככה מתחשק לי.
הלכתי לבית ספר ברגל נותנת לשקט ששורר ברחוב להרגיע אותי.
נכנסתי לבית ספר והאדם הראשון שנתקלתי בו היה נדב.
"הי ליאן" הוא אמר וחייך
"היי" עניתי
"מה קורה?" הוא שאל. שיחה מוזרה.
"בסדר ואיתך?" שאלתי אותו בחזרה
"בסדר. חשבת על עניין הנשף?"
שכחתי מזה לגמרי בהתחשב בכל מה שקרה לי ביממה האחרונה.
"לא ממש. סליחה" הרגשתי צורך להתנצל
"אין על מה. סתם התעניינתי ... אל תחשבי שאני לוחץ עלייך" הוא אמר והנהנתי.
שכחתי מזה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי.. הכל מוזר לי ומרגיש לא אמיתי.
נכנסתי לכיתה ולהפתעתי היא הייתה ריקה.
יום שבת היום ושכחתי?
נועה התקשרה אליי שוב והחלטתי לענות
"ליאן תודה לאל שאת עונה לי. למה את לא במגרש?" היא שאלה ונזכרתי שיש שיעור ספורט בשעה הראשונה.
"אוף אין לי כח" התלוננתי לנועה שהגעתי למגרש
''למי יש?" היא שאלה והנהנתי כהסכמה.
"למה לא ענית אתמול?" היא שאלה
"ישנתי" עניתי בלי להסביר לה. אני לא מתכוונת להגיד לאף אחד מה קרה אתמול.
"טוב" היא ענתה והתחילה לרוץ
ביקשתי מהמורה אישור ללכת לשירותים והלכתי.
בדרך נתקעתי במי לא. תומר.
הבטתי בו והוא הביט בי.
חשבתי שהוא יתפרץ עליי או יכעס או ישאל אותי שאלות אבל מה שהוא עשה זה פשוט להמשיך ללכת.
התעלם ממני.
למה ציפית ליאן? נפרדת ממנו אתמול בלי סיבה ועכשיו את כועסת שהוא מתעלם ממך?
אבל זה העליב אותי. אם לא השפיל אותי.
המשכתי ללכת גם לדרכי מנסה לשכוח ממה שקרה.

נקודת מבט תומר:

חזרתי הביתה אחרי האירוע הלא מוסבר שקרה עם שי.
אמא ונואל ישנו ואני עליתי לחדר שלי ונרדמתי.
"תום תום" נואל נכנסה לחדרי והעירה אותי
"קוםם" צעקה עליי וגרמה לי לחייך.
"מה אתה מחייך?! קום כבר ורד למטה. אמא משגעת לי את השכל להעיר אותך" היא אמרה ויצאה לי מהחדר.
רצף האירועים מאתמול עלה בזיכרוני.
היא נפרדה ממני. אני עדיין לא מעכל.
אני אשכרה שיחקתי עם חתיכת זכוכית על הזרוע שלי?
מה קרה לי מאז שנפגשנו?! אני כבר לא התומר שאני זוכר.
זהו זה. נגמר. נמאס לי לגמרי מכל מה שקורה פה.
אני אשכח מליאן, אצטרף לאבא שלי ואגלה סוף סוף את השאלה שלא עוזבת לי את המוח: 'מי רצה להרוג את שי?'.
קמתי, התארגנתי ויצאתי לבית ספר.
יצאתי מהכיתה בתירוץ של כואב לי הראש למרות שבאמת כאב לי מהנסיונות להתחמק משי ולהסביר לו את אתמול.
האדם שהכי לא רציתי לפגוש נתקל בי. ליאן.
כל מה שאמרתי לעצמי בבוקר.. שאני אשכח ממנה נשכח ממני באותו הרגע.
הלב שלי התעורר רק מלהביט בה.
היא רצתה שניפרד והיא גם תקבל את זה אבל לא לפני שאני אבין מה הייתה הסיבה.
אבל זה לא הזמן המתאים ולכן לקחתי את עצמי והמשכתי הלאה.
כאב לי הלב שזה מה שעשיתי אבל הבנתי שזה יהיה לי הכי טוב.
היום עבר נורא. שי שאל כל הזמן שאלות. נדב התנהג מוזר. החבר'ה שאלו אותי מה יש לי בזמן האחרון.
והכי נורא ליאן כל הזמן צדה את עיניי.
חזרתי הביתה וכאב לי הראש.
נשכבתי במיטה בניסיון להירדם אבל צלצול טלפון הפריע לי.
"הלו" עניתי בטון קצת תוקפני.
"אל תתקיף" שמעתי קול גברי והבנתי שזה אבא שלי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו חסר סבלנות

"תתכונן. המשימה הראשונה שלך מתחילה בעוד שעה" הוא הכריז

מה אתם חושבים הוא יבקש ממנו לעשות??