אהבה מסובכת - Love Is Complicated

פרק 96 ♡

נקודת מבט תומר:

השעון המעורר הרגיל שלי העיר אותי.
התמתחתי ולקחתי את הטלפון שלי.
השעה 8:00 בבוקר.. צריך לקום.
עברתי על כל מיני הודעות מנואל, אמא שלי, חברים ועוד כמה עובדים אבל אחת ההודעות תפסה את העיניים שלי במיוחד.

- ליאן - השם של מי ששלח את ההודעה הופיע וסיקרן אותי.

נכנסתי להודעה ולא האמנתי למה שהיא כתבה.
הקלדתי לה הודעה בחזרה שאני יותר מאשמח אם ניפגש ואמרתי לה להגיע לבית קפה שבחרתי בשעה עשר והיא ענתה בחיוב.
נכנסתי למקלחת והתארגנתי ליציאה.
לבשתי ג׳ינס שחור, חולצה לבנה וג׳קט חום.
סידרתי את השיער שלי ויצאתי.
נכנסתי לבית קפה וראיתי שאני הראשון מביננו אז התיישבתי בשולחן בקצה המסעדה כדי שאחרים לא יוכלו לשמוע את השיחה שלנו והמלצרית ניגשה אליי.
"איך אני יכולה לעזור?" היא שאלה בחיוך פלרטטני.
"2 קפה בבקשה" גלגלתי עיניים ואמרתי לך
"לך ולחבר?" היא שאלה תוך כדי שרשמה את ההזמנה
"לי ולאישה שלי" אמרתי והיא הרכינה את ראשה והלכה.
נאנחתי וחיכיתי בסבלנות לליאן.
היא נכנסה פנימה ולא יכולתי להוריד את המבט שלי ממנה.
היא לבשה ג׳ינס שחור, חולצת גופיה לבנה וג׳קט ג׳ינס כחול.
היא נעלה אולסטאר ופיזרה את השיער שלה על הכתפיים.
היא מהממת כל כך.
"היי" היא מלמלה והתיישבה לידי
"היי" מלמלתי בחזרה והתעשטתי על עצמי.
"הופתעתי מההודעה שלך. מה או מי גרם לך לשנות את הדעה שלך בכמה שעות?" אמרתי ונשענתי על משענת הכיסא
"אתה" היא אמרה והרימה את מבטה אליי
"וואו אוקי" אמרתי והנחתי את המרפקים שלי על השולחן.
"אז מאיפה את רוצה להתחיל?" שאלתי אותה
איך שהוא שאני לידה.. אני מתנהג אחרת מכשאני מתנהג ליד כל אחד אחר ..
אני הופך לרך יותר.
"מאותו היום" היא אמרה
"אני מקשיב" אמרתי וציפיתי לזה כל-כך.
שבועות שאני מחכה לתשובות שאני עומד לקבל מהשיחה הזאת.
"מסתבר שכריסטיאן הוא התאום של ראיין והוא זה שהיה איתי מאז שנחתנו בישראל. הוא התחזה לראיין.
הוא כלא אותי במקום בו ראיין הוחזק במשך הזמן ואמר שהוא הולך להרוג אותך. אני השתגעתי וחיפשתי דרך לברוח. אחרי שמצאתי, אמרתי לראיין שאני אחזור לחלץ אותו ורצתי מאותו מקום בשביל למצוא מכונית או משהו שיוכל להסיע אותי אליך.
מצאתי בן אדם והתקשרתי למספר אקראי שזכרתי. מסתבר שזה היה של אייל ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה אתה. הוא אמר שלא ואחרי שניתקתי לו הוא שלח לאותו טלפון את המיקום שלך.. אני לא יודעת איך הוא ידע.. הוא לא הסכים לומר לי. ביקשתי ממנו לחלץ את ראיין ואז נסעתי לאותו מיקום שהוא שלח.
דקה לפני שנכנסתי לגג שמעתי את מה שכריסטיאן אמר לך והזעזעתי. אין לי מושג מאיפה האומץ שקיבלתי באותו הרגע אבל ירדתי מהר לקומה האחרונה שהייתה צמודה לגג ואיכשהו חטפתי לשומר את האקדח שלו. אני לא מאמינה שעשיתי את זה .. ואז נכנסתי פנימה ומשם אתה יודע .." היא סיימה והתנשפה.
"וואו" פלטתי
"אבל למה נעלמת באותו היום בבית חולים? אני יודע שהיית.. שי אמר לי" שאלתי בסקרנות.
זה קשור למה שהיא פלטה במועדון..?
אם היא לא הייתה נעלמת. אם היא לא הייתה מתנגדת שנדבר. אם היא לא הייתה עקשנית כל-כך. היינו יכולים להיות ביחד עכשיו..
אולי זה עוד אפשרי.. אולי.
"כי.. כי.." היא התחילה לומר ודמעה ירדה מעיניה.
"ליאן" קראתי בקולה
"כי אני רוצחת" היא מלמלה ופרצה בבכי.
"בואי" אמרתי לה ומשכתי בידה.
הנחתי שטר מהכיס שלי על הדלפק ויצאנו החוצה.
"אל תבכי" אמרתי לה וחיבקתי אותה.
היא כל כך קטנה.
היא מגיעה לי לחזה והיא הצטנפה בו ובכתה.
הרגשתי את החולצה שלי מתרטבת והידקתי אותה אליי.
"את לא רוצחת" מלמלתי אליה והיא התנתקה מהחיבוק.
"אני כן" היא אמרה
"ליאן זה היה צריך לקרות" אמרתי לה
"לא זה לא. לא הייתי אמורה לרצוח את אבא שלך" היא אמרה וניגבה את הדמעות שלה.
"ליאן" אמרתי והתקדמתי צעד לעברה
"אל תתקרב" היא ביקשה והלכה צעד קטן אחורה
"אני מצטערת שהרגתי אותו. אני כל-כך מצטערת. אני אדם נוראי וזה מגיע לי. אני מבקשת שלא תיצור איתי קשר יותר.
אני אוהבת אותך אבל בחיים לא נוכל להיות ביחד. סליחה" היא אמרה ולפני שהספקתי להגיב רצה והלכה.
"לא .. לא.. לא !" צעקתי
"אני לא מאבד אותה שוב" אמרתי ורצתי אחריה.
אבל היא כבר הייתה רחוקה ואיבדתי אותה.
התיישבתי מיואש על ספסל ורציתי לבכות.
מה את עושה לי ליאן?
את הופכת אותי לאדם אחר.
למה אני לא מצליח להיות עכשיו האדם הקר והקשה שהפכתי אליו?
צלצול הטלפון שלי נשמע ועניתי.
"מה שי?" שאלתי אותו בקול חלש
"תומר איפה אתה?! שכחת מהישיבה היום?" הוא שאל אותי
שיט. שכחתי מזה לגמרי.
"שיט התחלתם?" שאלתי אותו והתחלתי לרוץ למכונית שלי.
"איך אם אתה לא פה..?" הוא שאל ואני התחלתי לנסוע ועברתי את המהירות.
"אני קרוב למשרדים. אני כבר אהיה שם" אמרתי וניתקתי.
שיט. שיט. שיט. שיט.
חניתי במהירות את המכונית ונכנסתי למשרדים.
עליתי לקומה העליונה שבה נמצאים המשרד שלי, המשרד של שי והמשרד שבו מתקיימים הפגישות שבהם דנים על הדברים החשובים ביותר במאפיה.
"שיט" מלמלתי לעצמי במעלית
נזכרתי שאני לבוש בבגדים רגילים. בתור ראש המאפיה אני חייב להיות לבוש בחליפה.
יצאתי מהמעלית ונכנסתי למשרד שלי.
מזל שאני מחזיק פה חליפות למקרי חירום.
החלפתי מהר בגדים ויצאתי למשרד שבו כולם נמצאים ומחכים.
פתחתי את הדלתות בתנופה ונכנסתי בצורה מרשימה כמו שאני צריך.
כולם נעמדו וחיכו שאני אתיישב בכיסא שלי.
אחרי שהתיישבתי הם עשו כמוני והתחלנו את הישיבה.
"אוקי יש כמה נושאים שעלינו לטפל בהם" שון אמר
הוא היה זה שהציג את המצגת עם הדברים.
הנהנתי כאישור שאני מקשיב והוא המשיך.
"במאפיה האיטלקית החליטו לשנות את צורת ההריגה של אלה שחייבים כסף למאפיה. הוחלט שם כי מהיום מי שחייב להם כסף ייכנס לתא עינויים במקום שיהרגו אותו על המקום" הוא אמר
הרהרתי אם זה רעיון טוב.. אני צריך זמן לחשוב.
"מה הלאה?" שאלתי
"זיהינו פעילות של המאפיה השניה באיזור. עלינו על צעד שלהם והצלחנו להתגבר עליו אבל אנחנו חוששים כי הם מתכננים משהו לא רגיל הפעם" הוא אמר
"טפלו בזה כמו תמיד" הורתי והוא הנהן
"ועסקת הסמים הגדולה בוצעה בהצלחה ומאה מיליון השקל הועברו" שון אמר וחייכתי לרווחה.
לפחות זה עבר בשלום.
"אני אחשוב על הדברים האחרים ואודיע" אמרתי וקמתי ממקומי.
כולם קמו והנהנתי לעבר שון כפידבק לעבודה טובה והבטתי בשי. רומז לו לבוא למשרד שלי.
יצאתי מהמשרד וניגשתי למשרד שלי מחכה לשי שייכנס ואני יוכל לספר לו על מה שקרה עם ליאן.
שי ושון נכנסו לחדר שלי.
"שון תוכל לחכות לנו רגע בחוץ?" שאלתי אותו
"לא תומר, מצטער אני חייב לעוף. נדבר אחר כך" שי קטע אותי ויצא.

נקודת מבט אייל:

היום זה קורה. שי ואני נפגשים לדייט שלנו..
אני עומד לשאול אותו סוף סוף למה הוא זה שהתקשר לראיין ואיך קשור אליו.
אני מפחד מדבר אחד.
אני מפחד מלאבד את שי.
השיחה הזאת עלולה להוביל לכך שניפרד ואני לא מוכן לזה.
אני מרגיש כאילו שי הוא כבר כל החיים שלי. אין סיכוי שאנחנו נפרדים בגלל זה.
אני אוהב אותו כל כך.
הקדמתי את הפגישה איתו כי לא הייתה לי סבלנות לערב, אז אנחנו נפגשים עכשיו במסעדה לצהריים במקום בערב..
נכנסתי למקלחת ולבשתי ג׳ינס כחול כהה עם חולצה לבנה עם הדפס שחור עליה ויצאתי.
נכנסתי למסעדה וחיכיתי בקוצר רוח לשי.
הוא נכנס עם חיוך מרוח על הפנים והתיישב מולי.
"מה קורה? למה הקדמת את זה מהערב?" הוא שאל אותי
"אני צריך לשאול אותך משהו" אמרתי ובלעתי את רוקי.
פשוט תשאל אייל.
"דבר" הוא אמר
"תבטיח שתענה לי תשובה אמיתית" ביקשתי
"מה קרה? אתה מלחיץ אותי" הוא אמר
"למה התקשרת לראיין שהוא היה בבית שלי ומה הוא או אתה למעשה הייתם צריכים למצוא בחדר שלי?" שאלתי בקשיחות והבטתי בו.
הוא נדרך.
"א..א.. אני" הוא התחיל לגמגם
"אני פשוט לא מאמין עליך שי" אמרתי לו וקמתי ממקומי.
כמה שרציתי לא לריב ולא לעשות מזה סיפור כי אני אוהב אותו אני פשוט לא יכול.. במיוחד עכשיו, שאני יודע שזה באמת הוא.
"תן לי להסביר" הוא עצר אותי וביקש
"קדימה אני מחכה" אמרתי והתיישבתי
"אוקי הכל התחיל מלפני חודשיים.." הוא התחיל לספר

נקודת מבט תומר:

שון יודע על החברות ביננו..
"בוס" שון אמר
"מה?" החזרתי את מבטי לדפים שהיו על שולחני והתחלתי לבדוק אותם.
"יש משהו שאתה צריך לדעת" הוא אמר ונשמע לחוץ.
"מה זה?" שאלתי והרמתי אליו את מבטי
"לפי חוקי היווסדות המאפיה. יש כמה חוקים שעוברים ממנהיג למנהיג. מסבא שלך לאבא שלך ואליך.." הוא התחיל
"נו ו..?" שאלתי
"אחד החוקים אומר שאם המנהיג אמר להרוג מישהו והוא לא מת בתקופה בה הוא שלט במאפיה.. המנהיג שאחריו מחויב להרוג אותו" הוא אמר ולא הבנתי איך זה קשור עכשיו.
הבטתי בו בכוונה שיסביר את כוונותיו.

"אתה חייב להרוג את ליאן" הוא אמר את המילים הקשות האלו בלי רחמים.

וואי וואי מה קורה פה😂

תכתבו מה דעתכן בתגובותתת💕