אהבה מסובכת - Love Is Complicated

פרק 91 ♡

נקודת מבט אייל:

"אפשר לדעת למה אתה נוגע בטלפון שלי?" ראיין הופיע מאחוריי ושאל
"אפשר לדעת מה אתה צריך מהחדר שלי?" שאלתי באותה נימה וראיין נדרך.
"לא צריך כלום.. חיפשתי מקודם מגבת להתקלח אז בטח השארתי אותו פה" הוא אמר והגיש לי את ידו כדי שאביא לו את הטלפון
"מצטער אבל זה נשאר אצלי" פלטתי צחוק מר
"סליחה? זה נחשב גניבה" הוא אמר
"ומה שאתה עשית נחשב פריצה וחיטוט בחפצים שלא שלך" אמרתי לו
"אתה הסכמת לי להישאר פה" אמרתי
"נכון ועכשיו אני כבר לא.. אתה מוזמן לעוף מפה" אמרתי ויצאתי מהחדר שלי..
למה השארתי אותו שם?
התקשרתי לאלי העוזר שלי במאפיה.
"אלי אני חייב עזרה" התקשרתי אליו
"מה קרה?" הוא שאל
"אני שולח לך טלפון ותמצא לי את המספר החסום שהתקשר לאותו טלפון" אמרתי והוא החזיר לי תשובה חיובית.
נכנסתי חזרה לחדר שלי כדי להתארגן ומצאתי את ראיין מחפש משהו במגירה שלי.
"מחפש משהו?" שאלתי אותו
אין לבן אדם הזה גבול של חוצפה.
"בגדים" הוא ענה ומיהר לסגור את המגירה
"במגירה של כלי כתיבה של שולחן?" שאלתי והוא עיוות את פרצופו
"ראיין מה אתה מחפש פה?" שאלתי בקשיחות
"כלום" הוא ענה באדישות
"אם לא תגיד לי אני אגלה לבד" אמרתי
"בהצלחה" הוא אמר ויצא מהחדר
יצאתי אחריו ווידאתי שהוא מתכוון לצאת מהבית שלי.
"אם לא תחזיר לי את הטלפון אני אפנה למשטרה" הוא אמר לפני שיצא מהדלת
"אתה מוזמן לפנות אליהם" אמרתי והוא יצא מהדלת.
מה לעזאזל קרה לבן אדם הזה?!
תוך כמה שעות הוא מתשנה..? דקה אחת הוא מודה לי שחילצתי אותו ודקה אחר כך מחטט לי בחדר?
רציתי להתקשר לליאן אבל ידעתי שהיא כבר ישנה..
כמה דברים קרו היום. נאנחתי והלכתי לישון בלי ללכת לאלי.. אני אלך מחר.

~יום למחרת~

נקודת מבט ליאן:

התעוררתי עם אותן תחושות בחילה מאתמול.
בקושי ישנתי בלילה.
כל הזמן קמתי מסיוטים ודאגה..
צלצול מהטלפון שלי נשמע.
"הלו" עניתי
"ליאן אני חייב לדבר איתך לגבי ראיין" קולו של אייל בקע מהטלפון
"מה קרה? הוא אצלך?" שאלתי ופיהקתי
"לא.. אנחנו צריכים להיפגש" הוא אמר
"בסדר.. אני צריכה ללכת לבית חולים.. לראות אם תומר התעורר. אני לא יודעת איפה המכונית שראיין או בעצם כריסטיאן שכר פה ואני צריכה לקחת את הדברים שלי מהמלון ולהודיע בחול שאני לא חוזרת כרגע" אמרתי
"אני אבוא לאסוף אותך עוד חצי שעה ונלך לעשות את הדברים האלה" הוא אמר
"בסדר תודה" אמרתי וניתקתי
קמתי להתקלח ונראתי נורא. מה קרה לי?
התקלחתי ולבשתי ג׳ינס כחול וחולצה בצבע ורוד עתיק ושרוולים קצרים.
עשיתי קוקו גבוה ונעלתי נעליי אולסטאר לבנות.
"אמא ואבא אני יוצאת" צעקתי אליהם
"ליאני מה עם השיחה שקבענו?" אמא שאלה
שיט. שכחתי מזה לגמרי.
"סליחה אמא אבל אפשר שנעשה אותה בימים הקרובים?" שאלתי
"בטח לכי.. איך את הולכת?" היא שאלה
"אייל בא לקחת אותי" אמרתי לה
"בסדר תודיעי לי מה קורה איתך" היא אמרה וחיבקה אותי
"אני אוהבת אותך אמא" אמרתי
"גם אני ילדה שלי" היא אמרה וליטפה את גבי
לפני שיירדו לי דמעות.. החלטתי לצאת.
"ביי" צעקתי ויצאתי מהבית
"היי אייל" נכנסתי למכוניתו
"איך את מרגישה?" הוא שאל
"בחילה.. אבל יותר בסדר מאתמול. אני מקווה שהוא יתעורר היום" אמרתי בתקווה
"טוב בואי נתחיל מלקחת לך את הדברים מהמלון, אחר כך אני אסיע אותך לתומר ואני כבר אטפל לך בדברים בחו"ל" הוא אמר
"בסדר.. תודה" מלמלתי ושקעתי במחשבות לאורך הנסיעה.
אייל הוריד אותי במלון ואחרי שלקחתי את הדברים שלי נסענו לבית חולים.
חיכיתי בציפייה לראות אם תומר התעורר ואם כן, אם הוא משותק.
המילה הזאת העלתה בי צמרמורת..
משותק. מילה מפחידה.
אייל עצר ליד הכניסה לבית חולים וחיכה שאני אצא.
"אתה לא בא איתי?" שאלתי אותו
"לא" הוא ענה והסתכל על הכביש
"שי..?" שאלתי בניחוש
הוא לא ענה לי וזה אישר את הניחוש שלי.
"אייל רק השלמתם" אמרתי בלי הבנה
"ליאן כנסי לתומר אני אתקשר לסדר לך את הדברים בחו"ל" הוא אמר בעצב וכעס ביחד
הבטתי בו עוד קצת ויצאתי אחרי שמלמלתי אליו תודה.
נכנסתי לבית חולים ופחדתי להיכנס לחדר שלו..
שי לא יושב בחוץ אז או שהוא בפנים או שהוא לא פה.
פתחתי את דלת החדר בשקט וראיתי את תומר שוכב במיטה ואת שי ישן לידו כשהוא יושב על כיסא וראשו מונח אחורה.
נכנסתי בשקט ועמדתי ליד מיטתו של תומר.
בבקשה תקום.. בבקשה.
"ליאן" שמעתי קול קורא לי ושמתי לב ששקעתי במחשבות..
הרמתי את ראשי ושי הביט בי.
"בוקר טוב" אמרתי בניסיון לחלץ חיוך
"ממתי את פה?" הוא שאל והתיישר בכיסא
"כמה דקות.." אמרתי בשקט
"הוא התעורר?" שאלתי ולא הורדתי את מבטי מתומר
"לא" הוא אמר בקול חלש
"אני חייבת ללכת לסדר משהו ושאני אסיים אני אחזור" אמרתי והתקדמתי לדלת
"בסדר" שמעתי אותו ממלמל שיצאתי מהחדר של תומר.
הדמעות כבר עמדו לי בעיניים ונשכתי את שפתיי בשביל לא לתת להן לרדת.
תומר בבקשה תתעורר.
יצאתי החוצה מבית החולים והאוויר החם הורגש..
זה היה נעים.. כמו יד חמה שמלטפת אותך.
עוד לא היה שיא החום פה..
עד שאני אחזור פנימה אני רוצה וצריכה לדבר עם ראיין.
מאז אתמול בחדר שכריסטיאן כלא אותנו לא דיברנו..
התקשרתי אליו ובצלצול השני הוא ענה.
"הלו? ליאן?" הוא ענה
"היי ראיין.. תקשיב אנחנו צריכים לדבר" אמרתי
"קרה משהו?" היה חשד בקולו
"כן ולא.. בוא ניפגש עכשיו" הצעתי
"אוקיי איפה את רוצה?" הוא שאל
"אממ בפארק החן, תדע איך להגיע?" שאלתי
"בשביל זה יש וויז" הוא אמר וניתק
התחלתי להתקדם ברגל לפארק שמחשבות ממלאות את ראשי.
לא מגיע לראיין שאני אמשיך להיות איתו ..
רצחתי את אח שלו. התאום. החצי שלו.
נזכרתי שאייל אמר לי שהוא צריך לדבר איתי על ראיין אבל עכשיו זה לא משנה.
אני צריכה להיות אמיצה ולהיפרד ממנו.
אחרי 10 דקות בערך הגעתי לפארק וראיתי שראיין כבר שם יושב על ספסל.
"ליאן" הוא קרא בחיוך שראה אותי
בפארק הזה.. לפני 5 שנים.. נפרדתי מנדב.
פלאשבקים חזרו אליי.
אני עומדת לעשות את זה שוב.. אבל הפעם לא בגלל תומר.
למרות שאני אוהבת את תומר אני לא נפרדת מראיין בשבילו. בשביל עצמי.
רצחתי לתומר וראיין את המשפחה שלהם.. לא מגיע לי להיות עם אחד מהם.
"ראיין אנחנו צריכים להיפרד" אמרתי ישר ואפילו לא התיישבתי לידו
"מה?" הוא קרא בהפתעה
"רצחתי את אח שלך" אמרתי והתחלתי לבכות
"ליאן שכחת שאני שונא אותו? הוא כלא אותי במשך שבועות" הוא קם מהספסל ואמר
"אל תתני לזה להפריע לזוגיות שלנו" הוא אמר וניגב את הדמעות שלי
לא. אני לא יכולה.
"ראיין אני מצטערת" אמרתי והורדתי את הידיים שלו מהלחיים שלי.
"זה בגללו נכון?" הוא שאל וצחק צחוק מר.
נשכתי את שפתיי.
זה לא רק בגלל זה .. גם גם בגלל זה.
אבל לא יכולתי לומר לו את זה.
"לא ראיין באמת.. אני מצטערת" אמרתי ופניתי ללכת, אך יד עצרה אותי והסתובבתי אליו שוב.
"רק אל תשכחי מי עזר לך בשנתיים האחרונות. אני או הוא" הוא אמר ופנה ללכת.
הבטתי בו הולך והדמעות חזרו לעיניי.
בכמה אנשים עוד אני יכולה לפגוע?
התחלתי ללכת בחזרה לבית חולים..
ברגע זה גם את תומר אני לא יכולה לראות, לא מגיע לי..
אבל אני חייבת לראות אותו אני מרגישה שאני פשוט חייבת.
נכנסתי למסדרון בו החדר של תומר נמצא וניגבתי את הדמעות שלי.
שבאתי לפתוח את הדלת היא נפתחה ושי עמד מולי.
"הו ליאן" הוא אמר בהפתעה
"אתה הולך?" שאלתי בחשש
אני לא רוצה להישאר פה לבד..
"אני רק יורד למטה לעשות סיבוב קצר לנשום אוויר. אני יחזור עוד מעט" הוא אמר
הנהנתי לעברו והוא פנה ללכת.
עצוב לי על אייל ושי.. למה הם לא יכולים להיות ביחד בלי לריב?
נכנסתי לחדר של תומר והוא עדיין כנראה לא התעורר.
התיישבתי לידו בכיסא והבטתי בו.

נקודת מבט אייל:

התקשרתי לאנשים בחו"ל בשביל לסדר לליאן את הדברים תוך כדי שנסעתי למפקדה לשים את הטלפון של ראיין שם.
"היי אלי" אמרתי לו
"אייל" הוא אמר בחיוך
"מה שלומך?" שאלתי אותו
אלי היה בן 45 והיה מנוסה בעניינים של הפריצות למחשבים, לטלפונים ולגלות דברים בטכנולוגיה.
"בסדר ואיתך?" הוא שאל
"רגיל" אמרתי והתעצבתי שנזכרתי בשי.
הלב שלי כל כך כואב.
"זה הטלפון?" הוא שאל שראה שאני מחזיק בטלפון
"אה כן" מיהרתי לתת לו אותו
הוא התיישב ליד המחשב שלו והתחיל לחבר כבלים לטלפון.
התיישבתי לידו והבטתי במה שהוא עושה תוך כדי שאני שוקע במחשבות על שי.
"אייל" הוא קרא בקולי
"אייל" הוא צעק והסטתי אליו את מבטי
"מה?" שאלתי
"סע לאיפה שאתה צריך" הוא אמר
"אני צריך להיות פה" אמרתי
"אני רואה שיש לך משהו שמטריד אותך. סע לטפל בזה אני אסתדר ואתקשר אלייך שאני אסיים" הוא אמר וחזר למחשב שלו
"תודה" אמרתי והוא רק עשה לי תנועה עם היד שאני יילך כבר.
חייכתי ויצאתי בריצה לאוטו.
נסעתי במהירות לבית חולים ושי נגלה מול עיניי שהוא יושב על ספסל וטרוד במחשבות.
בגללך אייל. בגללך הוא יושב עכשיו ככה במקום הזה.
הכל בגללך.
"שי" קראתי בקולו והוא הרים אליי את מבטו
הוא הביט בי ושתק.
"בוא נדבר" ביקשתי ממנו והוא קם מהספסל
"אתה כועס עליי?" הוא שאל אחרי זמן מה ששתק.
"אני?" שאלתי לא מבין
"אייל אני יודע שאתמול כעסת עליי בגלל שלא באתי איתך ושהתנהגתי אחרת כי הייתי עסוק בתומר כל כך ואת האמת שאין לי מושג למה רבנו אבל כואב לי הלב ואני לא יכול יותר" הוא ירה את הכל ולקח נשימה עמוקה בסוף.
"שי" קראתי בקולו והרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ.
התקדמתי אליו עוד קצת ועמדנו צמודים.
"בבקשה בוא לא נריב יותר" הוא ביקש בשקט
"אני אוהב אותך" אמרתי לו והרגשתי אלפי רגשות אשמה.
להגיד לו עכשיו? להתוודות?
אם לא נריב אחר כך שוב..
אבל אם אני יגיד לו הוא לא יסלח לי.
למה היית חייב לסבך את הכל אייל?! צעקתי אל עצמי
"גם אני" הוא אמר והתקרב לנשק אותי.
לא יכולתי לסרב ונישקתי אותו בחזרה.
"מה עם תומר?" שאלתי שהתנתקנו
"עוד לא התעורר. ליאן בפנים" הוא אמר
"רוצה להיכנס?" שי שאל
"אהה.." היססתי
לתומר אני בכלל לא אצליח להסתכל בעיניים.
"נו בוא" שי האיץ בי
"אבל רק לכמה דקות. יש לי מה לעשות" אמרתי והוא הנהן ומשך אותי פנימה.

נקודת מבט ליאן:

אין לי מושג כמה זמן אני יושבת ופשוט בוהה בתומר אבל אני מותשת ורעבה.
החלטתי לקום וללכת הביתה.
אני חייבת להשכיר לי מכונית משל עצמי.
אני אתקשר לאייל בחוץ. אמרתי לעצמי
סידרתי את החולצה שלי, פניתי להביט פעם אחרונה להיום בתומר והתקדמתי ליציאה.
"ליאן" שמעתי מלמול והסתובבתי בחדות
"תומר. תומר. תומר" צעקתי והתקדמתי לעברו
המכשיר שלידו החל לצפצף והוא נראה מחוסר הכרה.
מה קורה פה?
"רופא רופא" צעקתי בכל כוחותיי
רופאים נכנסו לחדר והוציאו אותי החוצה.
מצאתי את עצמי עומדת ליד דלת החדר מחכה בציפייה לשמוע מה עם תומר.

מקווה שאהבתם⁦♥️⁩
תכתבו תגובות ותצביעוו😍

אוהבת💕