לא רק ידידים

פרולוג

קמיל ישבה על יד אחד השולחנות בספריית בית הספר, קוראת ספר רנדומלי שהוציאה מהמדף עם הספרים הרומנטיים.
היא עמוק בבועה שלה כאשר עינייה עוברות על שורות הספר, הבעות פנייה מתחלפות בהתאם מדי פעם.
היא לא שמה לב לכל שקורה סביבה, למעשה, היא קוראת את שורות הספר עם חיוך מטומטם על פנייה בעת נשיקתם של הזוג בספר, כאשר אדוארד הבחין בה לראשונה.

הוא בהה בה למשך כמה דקות, היא סיחררה את ראשו, וזאת עוד מבלי לראות את פנייה. את עינייה.
מה היא עושה בספרייה? היא כאן כל יום? הוא חשב.

הצלצול הידהד בין קירות הספריה, וקמיל מיהרה להניח סימנייה בין דפי הספר לפני שסגרה אותו, נעמדה במקומה ואספה את דברייה.
ורק לאחר מכן, היא הרימה את מבטה לראשונה מתחילת ההפסקה.

עינייה פגשו בשלו, והיא מיד הסיטה את מבטה והחלה ללכת אל כיוון השולחן אשר מעברו ישבה הספרנית על מנת לרשום את הספר.
אך מצידו של אדוארד, הוא חשב כמעט ומיד, היא מיוחדת. הרי מי עוד תבלה את ההפסקה בספרייה מרצון?
וואו. הוא נתקל בכמה בנות בספריית בית הספר הקודם שלו, בבריטניה, אבל הן היו באות לעיתים נדירות.
לא, משהו בנערה שמולו משך אותו. אלייה.

כשסיימה, היא הודתה בנימוס אל הספרנית המבוגרת והלכה לכיתתה.
היא התיישבה במקום הקבוע שלה, בפינה, בסוף הכיתה.

היא לא יכלה שלא לחשוב על ירוק העיניים. היא בקושי הספיקה לראות את נראותו.
אך עיניו נחקקו בזיכרונה. הן היו בצבע כל כך מיוחד.
גוון בו מעולם לא נתקלה.
ולעזאזל, אם רק הייתה לה עוד שנייה -
"תפתחו את הספרים בעמוד 9!" קראה המורה, סילביה.
קמיל נאנחה, והעיפה מבט זריז על שעון ידה.
עוד חצי שעה ייגמר היום.

חצי שעה ארוכה לאחר מכן, הצלצול הידהד ברחבי הכיתה, והיא מיהרה לאסוף את תיקה ולעשות את דרכה אל היציאה.

כמה דקות לאחר מכן, היא כבר הייתה בחצי הדרך הביתה, כששמעה צעדים מאחורייה. היא הסתובבה על מנת לראות את אותו בחור מסתורי, אותו אחד שתפס את מבטה בספרייה קודם לכן.
ירוק העיניים.
הוא עוקב אחריי? חשבה.
מבטה נתפס בשלו פעם נוספת, והיא מיהרה להסיט את מבטה חזרה קדימה ולהגביר את מהירות צעדייה. קמיל שמעה אותו מגחך מאחורייה וגילגלה את עינייה. כנראה ירוק העיניים יהיר משחשבה.

לבסוף, היא הגיעה לביתה בהצלחה, וסגרה את הדלת מאחורייה בעודה מכריזה בקול רם על בואה.

היא צעדה פנימה והחלה לעלות במדרגות אל חדרה.
היא הניחה את תיקה על יד דלת חדרה וירדה חזרה אל הקומה הראשונה, פוסעת אל הסלון.

"היי!" היא אמרה כשהתיישבה על הספה, ליד אליוט - ששיחק בטלפון של אמם.
קמיל הרימה את מבטה מעט, מבחינה במריל, אמא שלה, שהכינה ארוחת צהריים במטבח.
"שלום." אליוט מלמל.
אליוט, אחיה בן השש. שיערו בצבע שיערה של קמיל - גוון יפהפה של בלונד. אך את עיניו קיבל מאביו, הן בצבע חום בהיר.
"מה עשית היום?" היא שאלה ולקחה ממנו את הטלפון.
"תחזירי לי את זה!" הוא צעק. היא החזיקה את הטלפון מאחורי גבה.
"זה השלום שאני מקבלת?" היא שאלה בשעשוע.
"אמא!" הוא צעק, "קמיל לקחה לי את הטלפון!"
"מלשן!"
אליוט הוציא לה לשון, וכך גם קמיל לפני שקמה מהספה עם הטלפון בידה.
"תחזירי לי את זה!" הוא רץ בעקבותייה וניסה להשיג חזרה את הטלפון.
קמיל חרצה לעברו לשון פעם נוספת לפני ששמה את הטלפון במקום שאליו אליוט לא יגיע, רק בשביל לעצבן אותו מעט יותר.
"מעצבנת." אליוט מלמל בעודו מקפץ מעלה. קמיל גילגלה את עינייה ופסעה אל המטבח.