לא רק ידידים

55

הם נכנסו אל בקתת העץ בעקבות ברידג'ט וג'יימס, ובחנו אותה בהתפעלות. הכניסה מובילה הישר אל סלון עצום, בו יש ספה ענקית בצבע כחול כהה וכמה כורסאות תואמים. מול הספה יש קמין גדול המעוצב בלבנים כהות, ומעליו מסך טלוויזיה גדול. ישנו שולחן קפה עגול בין הספות לקמין, ועליו אגרטל עם פרחים צבעוניים מפלסטיק. על קירות הבקתה תלויות כמה תמונות אומנותיות, ובפינת הסלון ישנו עץ אשוח עירום. המטבח גדול ומעוצב, וישנו גם שולחן ארוך עם אגרטל פרחים עליו. ליד גרם המדרגות, ישנם 3 חדרים – 2 חדרי שינה וחדר אמבטיה.

"זה לא נראה כאילו ירד שלג." אדוארד מילמל באכזבה וקירב את קמיל אל חזהו בעודו מביט אל מבעד לחלון. הם הגיעו אל הבקתה לפני כשעה, וקמיל כבר פרקה את המזוודה שלה בחדר היפה שבחרה לה ולאמילי – החדר האחרון במסדרון בעל 3 החדרים. בקתת העץ הייתה מרהיבה ביופיה, וכללה מגוון רהיטים בצבעים חמים ומזמינים, ואף אח. היו 5 חדרי שינה כולל החדר שבחרה, ולכל אחד מהם היה עיצוב שונה ומיוחד במינו. לחדר שבחרה היו שתי מיטות, אחת גדולה ואחת קצת פחות. את המיטה הגדולה היא לקחה לעצמה, והיא מוקמה ממש ליד החלון, כך שאפשר להביט אל מחוץ לחלון מהמיטה. בין המיטות היה שטיח לבן, רך ופלאפי, בנוסף לשידות לילה מצידי המיטות. היה ארון גדול בעל המון מדפים ושתי מגירות, שולחן אחד וכיסא מתגלגל אחד.
"אולי מחר." קמיל אמרה בשקט. היא הניחה את ידה על חזהו ורכנה מעט קדימה על מנת לנשק את שפתיו של אדוארד בעדינות. הוא חייך ומשך אותה קרוב יותר, עוטף את פנייה העדינות בידיו הגדולות.
"אין מצב אני אשן בלעדייך במשך ארבעה ימים." הוא מילמל כנגד שפתייה. קממיל צחקה.
"אני לא חושבת שיש לך ברירה. ברידג'ט תכסח לך את הישבן." היא התבדחה.
"על גופתי המתה." הוא נהם. היא ציחקקה שוב וקברה את ראשה בשקע צווארו, מנשקת אותו בקלילות. הוא העביר את ידו בשיערה והביט שוב מבעד לחלון.

"רוצה לאפות היום עוגיות?" היא שאלה ברנדומליות.
בטח."
"או עוגה. או פנקייקים..." היא המשיכה, תוהה בקול. הוא גיחך.
"את רעבה?" הוא שאל. היא משכה בכתפייה.
"אתה?"
"אני תמיד רעב, אישה. את אמורה לדעת את זה בשלב הזה." הוא התרומם והפך אותם כך שהיא שוכבת על המיטה והוא מעלייה. היא פרצה בצחוק.
"אני אחכה עד שכולם יגיעו כדי שנוכל לאכול ארוחת בוקר ביחד." היא המשיכה. "מה איתך?"
הוא הימהם. "אני אוכל אותך. התכוונתי – איתך." הוא קרץ ונישק את לחייה. היא צחקה שוב.

בדיוק אז, ברידג'ט התפרצה אל החדר. "מון שרי," היא עצרה ובחנה את הסצינה שמולה לפני שנאנחה. "ואדוארד. כבר פרקת את המזוודה?" היא שאלה, טון קולה נוזף מעט. הוא גילגל את עיניו וירד מקמיל, מתיישב על מיטתה.
"עוד לא." הוא נאנח. קמיל התיישבה גם כן, לחייה סמוקות.
"למה אני לא מופתעת?" ברידג'ט תהתה בקול, זוכה לציחקוק מצידה של קמיל, ולגלגול עיניים נוסף של אדוארד. "בכל מקרה, קמיל, ההורים שלך התקשרו."
"הכל בסדר?" קמיל שאלה מיד, עינייה מתמלאות דאגה. עכשיו כשהיא חושבת על זה, הם היו אמורים להגיע לפני עשרים דקות.
"ברור. בשבילכם, לפחות. לא בשביל הלב החלש שלי." היא נאנחה בדרמטיות. "אליוט התעקש לישון עם אמילי, מה שאומר שאתם יכולים לישון ביחד." עיניהם של קמיל ואדוארד נפערו באחת.
"באמת?" אדוארד שאל במהירות.
"כן. עם דלת פתוחה, ואתה תישן במיטה הזאת." היא הצביעה על המיטה הקטנה יותר. "אבל לגמרי כן. וחסר לכם שאתם תרעישו או תסגרו את הדלת, אני אבוא לישון איתכם." היא הזהירה, זוקפת את אצבעה המורה לעברם. קמיל ציחקקה, בעוד אדוארד כמעט קפץ משמחה.
"אני הולך להביא את המזוודה שלי מהחדר השני!" הוא הכריז, יוצא מהחדר במהירות שלא מביישת אצן מקצועי. הפעם, ברידג'ט גילגלה את עינייה בחיוך והסתובבה אל קמיל.
"אמצעי מניעה זה חשוב, ילדה." היא הזכירה ויצאה מהחדר. קמיל הרגישה את לחייה בוערות, אך היא מיד קפצה מהמיטה על מנת להזיז את דבריה ולפנות לאדוארד מקום. חמש שניות לאחר מכן, הוא חזר אל החדר, גורר את מזוודתו.