לא רק ידידים

39

"קמיל! תני לי לפחות רגע להסביר! את לא ראית הכל!" אדוארד צעק מאחורייה בעודו רץ אחרייה במורד הרחוב. היא לא רצה ממנו, עינייה כל כך מטושטשות מדמעות, עד שהייתה מועדת ונופלת אילו הייתה מנסה לברוח ממנו. וכמו שהיא מכירה את אדוארד, הוא היה תופס אותה.
"לך לעזאזל, אדוארד!" היא צעקה בצרפתית.
"קמיל, תעצרי, קיבינימט!" הוא הגביר את מהירות צעדיו. היא המשיכה למלמל כמה מילים שהוא לא הבין, אך היה משוכנע כי היו קללות.
"אני לא נישקתי אותה בחזרה!" הוא המשיך, מתקרב אל קמיל קצת יותר סוף סוף. אבל היא לא עצרה. אז הוא המשיך. "היא נישקה אותי. אני עצרתי אותה. ואת לא ראית את זה." הוא דחף את האנשים שעמדו בינו לבין אהובתו. ממתי יש כל כך הרבה אנשים בשעות האלה בשישי בלילה? הוא ניער את ראשו.
"תפסיק לעקוב אחריי!" היא צעקה.
"לא! אני לא נותן לך ללכת הביתה לבד כשאת שיכורה!"
"אני ילדה גדולה!"
"אז תתנהגי ככה." הוא אמר בשקט, אך היא שמעה את זה. הפעם, סכר הדמעות נפרץ. והיא התחילה לרוץ. הוא נאנח וקילל מתחת לשפתו, ורגליו השתמשו בכל כוחן בשביל לדחוף את אדוארד אל קמיל במהירות.
"לא התכוונתי." הוא המשיך, ממהר אחרייה. "קמיל." הוא קרא שוב ושוב, אך היא לא עצרה.

היא פנתה אל הרחוב שלהם, מגבירה את צעדייה בכל צעד וצעד שהיא עושה. לא היה דבר שרצתה יותר מלשקוע במיטה ולא לצאת.
"קמיל!" הוא צעק שוב. "בבקשה, תעצרי. בבקשה." אבל היא התעלמה. היא מילמלה כמה דברים לא ברורים בצרפתית, שאדוארד אפילו לא שמע.
"קמיל." הוא סוף סוף השיג אותה. הוא הושיט את ידו, תפס בידה ועצר בעדה מלהמשיך להתקדם, מלחצות את שביל הכניסה לביתה.

"קמיל." הוא חזר. כמו מנטרה. קולו שקט, והוא כמעט התחרט שעצר אותה מלהיכנס לביתה, כי כשראה את עינייה הנפוחות, את שבילי הדמעות על לחייה ואת המבט השבור בעינייה – הוא רצה להרוג את עצמו על שגרם לה להרגיש כך. נראה לו שהוא אפילו לא הצליח לנשום. הוא אחז בפנייה, אגודליו מנגבים את דמעותייה המרות – שמיד התחלפו בחדשות. לעזאזל.
"אני לא נישקתי אותה. היא נישקה אותי." הוא ניסה להגיד, אך היא מיד התייפחה וניסתה לצאת מאחיזתו.
"קמיל, אני לא התכוונתי. לא נתתי לה לנשק אותי. אני עצרתי אותה." הוא המשיך, מכריח אותה להביט בעיניו. וזה הרג אותו.
"אתה משקר."
"לא." הוא ניער את ראשו. "אני הכי רציני שיש. אם הייתי יודע שזה יגיע למצב שבו ג'נה תנשק אותי, או שדניס יניח עלייך את הידיים המזוינות שלו – אני נשבע לך שהייתי נשאר איתך בבית."
"אבל אתה הלכת." היא אמרה בשקט, בעוד גל חדש של דמעות שטף את פנייה. ואדוארד ניגב כל דמעה אחת אחרי השנייה. "אתה הלכת בלי להגיד לי למה. ואז אתה התנהגת כמו בן זונה כל הערב," היא שיהקה, "ו – ואתה היית קר ומגעיל –" היא שיהקה שוב. "אני עשיתי לך משהו?"
המבט התמים והפגוע בעינייה היו הקש האחרון. דמעותייה היו כרעל, והיא נראתה כמו שה קטן ותמים לפני שחיטה.

ועכשיו הוא גילה, הוא שנא יותר מכל לראות את היהלום שלו נשבר. היא שברה אותו יחד איתה.
"לא. קמיל, לא. לעולם לא. את מושלמת."
"אתה משקר."
"לא. קמיל, אני אוהב אותך." עינייה נפערו. הוא לא התכוון להגיד את זה. הוא לא הצליח לפענח את מבטה. היא שמחה? מופתעת? לחוצה? בטח גם אני נראה ככה. היא נרתעה לאחור.
"אתה משקר." הוא לא אוהב אותי. הוא מתכוון לזה בדרך שבה אני חושבת שהוא מתכוון לזה?
"אני לא." הוא צפה בה מנערת את ראשה, דמעותייה נופלות ונספגות במדרכה.
"אתה משקר."
"אני אוהב אותך."
"לא."
"אני אוהב אותך, קמיל."
"לא!" היא הרימה את קולה מעט. הוא הניח את אגודלו על סנטרה, מכריח אותה להסתכל לו בעיניים.
"קמיל, אני אוהב אותך." הוא צפה בדמעות נקוות בעינייה, אך זה לא עצר בעדו. "אני אהבתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך."
"אז למה הלכת?"
"כי הבנתי שאני אוהב אותך."
"שקרן."
"אני לא משקר, יהלום, אני נשבע."
"תפסיק. לשקר." היא התרחקה ממנו.
"יהלום, -"
"תפסיק לקרוא לי ככה!" היא צעקה, לוקחת צעד נוסף הרחק ממנו. אז הוא לקח צעד נוסף לעברה. היא שילבה את ידייה על חזהה במגננה.
"אני מצטער שהתנהגתי כמו אידיוט. אני מצטער שאיפשרתי לג'נה לנשק אותי, ואני מצטער שלא עצרתי את דניס כשהוא החזיק לך את היד. אני הייתי אמור לעשות את זה." הוא לקח צעד נוסף לעברה, אך היא לא לקחה צעד אחורה. "קמיל, אני אוהב אותך." הוא לקח את ידה בידו. "אני מצטער שגרמתי לך לבכות, יהלום. אני מצטער ששברתי אותך. בבקשה אל תבכי." הוא ניגב דמעה שקמיל אפילו לא שמה לב שירדה.
"אתה משקר."
"לא, אהובה שלי. אני נשבע לך שלא. אני אוהב אותך יותר משאני אוהב את עצמי. ואני כל כך מצטער שאני אידיוט. את יכולה לקלל אותי, להרביץ לי, להרוג אותי, לעשות לי מה שאת רוצה, אבל אל תרחיקי אותי ממך. בבקשה." הוא אחז בה בעוד ברכייה כשלו, והוא התיישב על האדמה הרטובה לפנייה, מאפשר לה לשבת עליו כדי שלא תתלכלך בבוץ.